הברית השקטה שמשנה את מאזן הכוחות במזרח התיכון
מהורמוז ועד ירושלים, המלחמה באיראן שינתה לא רק את מאזן הכוחות הצבאי באזור, אלא גם חשפה תהליך עמוק יותר שמתרחש מתחת לפני השטח: התגבשותה של מערכת אזורית חדשה שבה ישראל ומדינות המפרץ מוצאות את עצמן בצד אחד של המפה האסטרטגית.
תתמונה AI
זו אינה ברית רשמית עם הסכמי הגנה ודגלים משותפים, אלא שותפות שקטה המבוססת על אינטרסים משותפים – יציבות אזורית, חופש שיט, בלימת התפשטות איראנית ופיתוח כלכלי.
במשך שנים המזרח התיכון התנהל סביב צירים ברורים: איראן ושלוחותיה מצד אחד, ישראל וארצות הברית מצד שני, ומדינות המפרץ שניסו לתמרן בין הכוחות הגדולים כדי לשמור על ביטחונן. אולם המציאות החדשה שנוצרה לאחר העימות עם איראן מצביעה על שינוי משמעותי: מדינות המפרץ אינן עוד רק זירה שבה מתנהל מאבק בין מעצמות, אלא שחקניות בעלות יכולת להשפיע על תוצאותיו.
הרגע שהמחיש זאת יותר מכל הגיע כאשר נראה היה שהעימות עם איראן עומד להתרחב. לאחר תקופה של איומים הדדיים, עלייה במחירי הנפט והיערכות צבאית אמריקאית וישראלית, נכנסו מנהיגי המפרץ לפעולה. שיחות בין נשיא ארצות הברית לבין מנהיגי קטר, סעודיה ואיחוד האמירויות תרמו לעצירת ההסלמה ולפתיחת חלון מדיני. המסר היה ברור: למדינות המפרץ יש כיום יכולת להשפיע לא רק על הכלכלה העולמית, אלא גם על החלטות ביטחוניות ברמה הבינלאומית.
הסיבה לכך אינה נעוצה באהדה לאיראן, אלא בחשבון אסטרטגי קר. מבחינת מדינות המפרץ, הסכנה הגדולה ביותר אינה בהכרח איראן חזקה, אלא איראן מתפוררת. קריסת שלטון מרכזי בטהרן עלולה ליצור כאוס אזורי, מאבקי כוח פנימיים והתפשטות של מיליציות חמושות ללא כתובת ברורה. הניסיון בעיראק ובסוריה לימד את מדינות האזור כי נפילת משטר אינה מבטיחה יציבות, ולעיתים היא פותחת עשורים של חוסר ודאות.
בלב החשש נמצא מצר הורמוז אחד מנתיבי האנרגיה החשובים בעולם. כל פגיעה משמעותית בחופש השיט באזור יכולה להשפיע לא רק על מדינות המפרץ, אלא על הכלכלה הגלובלית כולה. טילים, רחפנים ומתקפות על מכליות יכולים להפוך מעבר ימי קריטי לכלי לחץ אסטרטגי. לכן, עבור מדינות כמו סעודיה, איחוד האמירויות וקטר, שמירה על יציבות אזורית הפכה לאינטרס עליון.
כאן מתחבר האינטרס של המפרץ לזה של ישראל. במשך שנים ישראל ראתה באיראן את האיום האסטרטגי המרכזי לא רק בגלל תוכנית הגרעין, אלא גם בגלל מערך השלוחים, הטילים והניסיון האיראני לבנות השפעה אזורית. מדינות המפרץ חולקות חלק גדול מהחששות הללו, אך הן מוסיפות להם ממד נוסף: הרצון למנוע קריסה שתיצור ואקום מסוכן.
התוצאה היא התקרבות שקטה בין ירושלים לבין בירות המפרץ. הסכמי אברהם היו רק השלב הראשון בתהליך רחב יותר הכולל קשרים כלכליים, שיתופי פעולה טכנולוגיים, הידברות ביטחונית ותיאום מדיני. המטרה אינה ליצור שליטה ישראלית באזור, אלא לבנות מערכת שבה ישראל ומדינות המפרץ פועלות מתוך אינטרסים חופפים.
עם זאת, חשוב להבין כי מדינות המפרץ אינן בעלות ברית כפופות של ישראל. להפך. הן הפכו בשנים האחרונות לשחקניות עצמאיות עם שאיפות גלובליות. סעודיה מבקשת להפוך למעצמה כלכלית במסגרת חזון 2030, איחוד האמירויות בונה מעמד של מרכז פיננסי וטכנולוגי עולמי, וקטר ממשיכה למצב את עצמה כשחקנית דיפלומטית בעלת השפעה. הן משתפות פעולה עם ישראל ועם ארצות הברית, אך במקביל מנהלות קשרים גם עם סין, רוסיה ושחקנים נוספים.
הכוח החדש של מדינות המפרץ אינו מבוסס רק על נפט. הוא נשען על כסף, השקעות, נמלים, טכנולוגיה, אנרגיה והשפעה דיפלומטית. אם בעבר הן היו צריכות להסתמך כמעט לחלוטין על ההגנה האמריקאית, כיום הן מבקשות להיות שותפות בעיצוב הסדר האזורי.
גם שאלת השיקום של איראן לאחר המלחמה ממחישה את השינוי. אם מדינות המפרץ ישתתפו במימון תהליך שיקום כלכלי, הן לא יהיו רק תורמות כספים אלא בעלות השפעה על עתידו של האזור. כסף יכול להפוך לכלי מדיני: להצבת תנאים, ליצירת מנגנוני פיקוח ולבניית מערכת חדשה של אינטרסים.
ישראל מצידה עשויה לראות בכך הזדמנות אסטרטגית רחבה. במקום להתמודד לבדה מול איראן, היא יכולה להשתלב במערכת אזורית שבה מדינות נוספות חולקות אינטרסים דומים. שיתוף פעולה בתחום ההגנה האווירית, המודיעין, האנרגיה, המסחר והטכנולוגיה יכול ליצור שכבת ביטחון חדשה במזרח התיכון.
אולם הדרך אינה פשוטה. עדיין קיימים מכשולים משמעותיים: הסוגיה הפלסטינית ממשיכה להשפיע על דעת הקהל הערבית, מדינות המפרץ אינן מעוניינות במלחמה כוללת עם איראן, והמעורבות הסינית באזור ממשיכה לגדול. בנוסף, כל שינוי פוליטי בטהרן עלול לשנות מחדש את כללי המשחק.
לכן המבחן האמיתי של הברית השקטה הזו יהיה ביכולת שלה להפוך מאינטרס זמני למסגרת ארוכת טווח. אם ישראל ומדינות המפרץ יצליחו לבנות מנגנונים קבועים לשיתוף פעולה, להבטיח את חופש השיט, לחזק את הכלכלה האזורית ולמנוע חזרתן של מלחמות רחבות הן עשויות לשנות את פני המזרח התיכון.
בסופו של דבר, הקרב הגדול של העשור הבא לא יתנהל רק סביב טילים ומטוסים, אלא סביב השאלה מי יעצב את כללי המשחק האזוריים. מהורמוז ועד ירושלים מתהווה ציר חדש לא ברית רשמית, אלא מערכת אינטרסים שמחברת בין ביטחון, כלכלה ודיפלומטיה.
ייתכן שהשינוי הגדול ביותר במזרח התיכון אינו בכך שמדינה אחת ניצחה אחרת, אלא בכך שמדינות שבעבר עמדו משני צדי המתרס מתחילות להבין שהעתיד שלהן תלוי בשיתוף פעולה. אם התהליך יצליח, הברית השקטה בין ישראל למפרץ עשויה להפוך לאחד הגורמים המרכזיים שיעצבו את המזרח התיכון של הדור הבא.
