החרדים הביאו תקציב הדרוזים הביאו חיוכים
שוב זה קורה, האורות במליאת הכנסת נשארו דולקים עד השעות הקטנות של הלילה, חברי הקואליציה פיזרו חיוכים למצלמות, והתקציב עבר, עבור חלקים נרחבים בציבור הישראלי מדובר אולי בבשורה של יציבות, אך עבור העדה הדרוזית מדובר בעוד פרק מכאיב בסדרה המוכרת שבה אנחנו תמיד נשארים "השקופים".
החרדים הביאו תקציב, הדרוזים הביאו חיוכים: מופע הבושה של "كمالة العدد".
בזמן שהעוגה הלאומית מחולקת בין המגזרים שיודעים לדרוש, אנחנו נותרנו שוב עם פירורים של הבטחות ריקות ועם כיסים ריקים עוד יותר.
אי אפשר שלא להביט בקנאה מסוימת, ואולי אף בהערכה פוליטית קרה, על המפלגות החרדיות. בזמן שהנציגים שלנו מגמגמים ומתנצלים, החרדים הראו מה המשמעות האמיתית של עוצמה פוליטית ודבקות במטרה. צריך לומר להם תודה, ולא בציניות, אלא כשיעור שיש ללמוד ממנו בפוליטיקה מעשית.
הם נלחמו בחירוף נפש והצליחו להוציא את גזרות מס הרכוש מהמשוואה, ובכך הגנו באופן ישיר על הכיס של בוחריהם ועל האינטרסים של הקהילה שלהם. הם לא הגיעו לכנסת כדי להיות נחמדים או כדי לזכות בטפיחה על השכם, הם הגיעו כדי לעבוד ולהביא הישגים.
לעומתם, המראה שמציבים לנו חברי הכנסת הדרוזים מהקואליציה היא עגומה ומאכזבת. בעוד הציבור הדרוזי נאנק תחת מצוקת תכנון ובנייה חסרת תקדים, חוסר בתשתיות ואפליה תקציבית מובנית, בזמן שהחרדים דופקים על השולחן ולוקחים את כל הקופה, הנציגים שלנו עסוקים בלחמם את הכיסאות ולחייך למצלמות.
הם מצביעים בעד תקציב שלא סופר אותם ותומכים בממשלה שלא רואה אותם. בסופו של יום מתברר שוב שהם בסך הכל كمالة عدد תוספת מספרית , שנועדה רק להבטיח את שרידות הכיסאות.
המונח הזה, "كمالة عدد", מקפל בתוכו את כל הטרגדיה של הייצוג הדרוזי הנוכחי. הם שם כדי להשלים מניין, כדי להוות אצבע אוטומטית בהצבעות, אבל כשהם ניגשים לשולחן המשא ומתן (אם הם בכלל יודעים לגשת) כדי לדרוש את מה שמגיע לנו בדין ולא בחסד, פתאום נעלם להם הקול.
איפה התקציבים המובטחים? איפה הפתרונות האמיתיים והחקיקתיים לחוק קמיניץ שהורס משפחות? איפה התקציב למנהלת התכנון הייעודית? מה עם חוק הלאום? השתיקה שלהם מול התקציב המפלה הזה היא הוכחה לכך שהם ויתרו על המאבק תמורת התואר, המשכורת, והצילומים העלובים.
