הקשר החדש עם וליד ג'ונבלאט !

אך היחלשות מעמדה של איראן בסוריה ובלבנון, השינויים הפוליטיים בדמשק והמאמץ הטורקי להרחיב את השפעתו באזור יוצרים שאלה חדשה: מי ימלא את החלל שנוצר?

 

בתוך המציאות הזאת עולה מחדש שמו של אחד השחקנים הוותיקים והמורכבים בלבנט וליד ג'ונבלאט, מנהיג דרוזי לבנוני שמזה עשרות שנים נחשב לאמן ההישרדות הפוליטית ולמי שיודע לקרוא את שינויי הכיוון באזור לפני אחרים.

 

השאלה המרכזית אינה האם ג'ונבלאט "עובר צד", אלא האם הוא מזהה שמערכת הכוחות הישנה מתפרקת ומחפש לעצמו ולעדה הדרוזית מקום במערכת החדשה.

 

מסוף העידן האיראני אל עידן התחרות החדשה, במשך שנים הייתה איראן הגורם המרכזי שהשפיע על הזירה הסורית והלבנונית. דרך הקשר עם משטר אסד ועם חזבאללה הצליחה טהראן לבנות רצף אסטרטגי מהגבול האיראני ועד הים התיכון, אולם אם השפעה זו תמשיך להיחלש, החלל לא יישאר ריק. שחקנים אחרים יבקשו למלא אותו: טורקיה, שרואה בסוריה ובלבנון מרחב אסטרטגי קרוב, מדינות המפרץ, המבקשות להשיב לעצמן השפעה ערבית, ארצות הברית ומדינות אירופה, המבקשות למנוע השתלטות של גורם עוין, גורמים מקומיים כמו הדרוזים, הכורדים ושחקנים פוליטיים לבנוניים.

 

במציאות כזו, האפשרות של ציר לא רשמי אנקרה–דמשק–ביירות הופכת לתרחיש שניתן לדון בו. אין מדובר בברית רשמית, אלא במערכת קשרים המבוססת על אינטרסים משותפים: טורקיה מעניקה חסות והשפעה, דמשק מחפשת לגיטימציה ושיקום, שחקנים לבנוניים מחפשים איזון מול מוקדי כוח אחרים, מדוע ג'ונבלאט עשוי להתקרב לטורקיה?.

 

ג'ונבלאט מעולם לא היה מנהיג שפעל מתוך נאמנות מוחלטת למחנה אחד. הוא פעל לפי תפיסת עולם פרגמטית: כיצד לשמור על כוחו של המחנה הדרוזי בתוך מערכת אזורית משתנה. מבחינתו, טורקיה מציעה מספר יתרונות: ראשית, היא כוח אזורי משמעותי עם יכולת השפעה ישירה על סוריה. שנית, היא אינה מזוהה עם פרויקט שיעי כמו איראן, ולכן עבור חלק מהגורמים בלבנון היא יכולה לשמש משקל נגד, שלישית, אנקרה מחזיקה ביכולת כלכלית ושיקום שעשויה להיות חשובה למדינות האזור.

 

אבל יש כאן גם פרדוקס: טורקיה אינה כוח ניטרלי. היא מבקשת לבנות לעצמה מעמד אזורי חדש, ולעיתים האינטרסים שלה אינם חופפים לאלה של ישראל או של מדינות ערב אחרות.

 

האם ישראל צריכה לכרות ברית עם ג'ונבלאט? כאן נמצאת הדילמה הישראלית, מצד אחד, ישראל אינה יכולה להתעלם מהחשיבות האסטרטגית של העדה הדרוזית במרחב: דרוזי ישראל הם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, הדרוזים בסוריה נמצאים באזור בעל חשיבות ביטחונית ליד רמת הגולן, הדרוזים בלבנון מחזיקים במשקל פוליטי משמעותי.

 

יצירת קשרים עם מנהיגים דרוזים יכולה לספק לישראל הבנה טובה יותר של המתרחש מצפון לגבול, מצד שני, ברית גלויה עם ג'ונבלאט עלולה להיות טעות אסטרטגית.

 

מדוע?, כי ג'ונבלאט אינו מנהיג פרו-ישראלי. הוא מנהיג לבנוני לאומי שמטרתו הראשונה היא שמירת מעמדו ומעמד העדה שלו. הוא עשוי לשתף פעולה בנושא אחד ולהתנגד בנושא אחר.

 

בנוסף, ניסיון ישראלי להציג אותו כבעל ברית נגד טורקיה או נגד גורם אחר עלול לפגוע בו בתוך הזירה הלבנונית. מה האסטרטגיה הישראלית הנכונה?, ייתכן שהגישה הנכונה אינה "ברית", אלא מערכת קשרים רב-שכבתית.

 

במקום לבחור צד אחד: ישראל יכולה לפעול לשימור ערוצי קשר עם: הנהגות דרוזיות אזוריות, גורמים לבנוניים מתונים, ארצות הברית, מדינות המפרץ ואפילו ערוץ דיאלוג מול טורקיה כאשר הדבר משרת אינטרסים.

 

המטרה אינה ליצור מחנה ישראלי, בתוך לבנון, אלא למנוע מצב שבו גורם אחד איראן בעבר או כל כוח אזורי אחר בעתיד מקבל שליטה מוחלטת.

 

הדרוזים כגורם איזון אזורי, אחד המרכיבים החשובים בסיפור הוא שהדרוזים אינם רק קהילה עדתית, הם גורם גיאופוליטי קטן אך ממוקם בנקודות מפתח, הם נמצאים באזור שבו נפגשים: ישראל, סוריה, לבנון וירדן.

 

לכן כל שינוי במעמדם משפיע על יציבות האזור, ישראל יכולה לראות בהם שותפים ליציבות, אך עליה להימנע מהפעלת מודל של חסות או חלוקה עדתית.

 

התרחיש העתידי, אם איראן תמשיך לאבד השפעה, ייתכן שנראה מערכת חדשה בלבנט: טורקיה, דמשק גורמים לבנוניים מדינות ערב, כאשר ג'ונבלאט עשוי להיות אחד הצמתים החשובים בין הזירות.

 

אבל התמונה המורכבת יותר היא: ישראל אינה צריכה להילחם בכל ציר חדש באופן אוטומטי. עליה לשאול מה משרת את ביטחונה. אם טורקיה תהפוך לכוח מרכזי, האתגר הישראלי יהיה לא לעצור את התהליך בכל מחיר, אלא לוודא שהוא אינו יוצר איום חדש.

 

לכן, המדיניות הישראלית האפשרית היא: לא ברית גלויה עם ג'ונבלאט, אלא קשר אסטרטגי שקט, הבנה הדדית ותיאום סביב אינטרסים משותפים תוך שמירה על עצמאות ישראל ועל איזון בין הכוחות בלבנט.

 

במזרח תיכון שבו בריתות משתנות במהירות, ייתכן שהמפתח אינו לבחור בעל ברית אחד, אלא לדעת לנהל רשת של קשרים לפני שהמציאות משתנה.