סדר שלא נבנה סביב אידיאולוגיות

ייתכן שבעוד עשרים או שלושים שנה יסתכלו היסטוריונים על התקופה הנוכחית ויגיעו למסקנה שהמלחמות מול איראן, המשבר בסוריה, ההתפתחויות בלבנון, המאבק על ים סוף וההתקרבות בין ישראל למדינות המפרץ לא היו אירועים נפרדים, אלא חלק מתהליך אחד גדול לידתו של סדר אזורי חדש.

 

סדר שלא נבנה סביב אידיאולוגיות, לא סביב לאומיות ערבית ולא סביב גבולות שנקבעו לאחר מלחמת העולם הראשונה, אלא סביב גיאוגרפיה, כלכלה, נתיבי סחר, טכנולוגיה, ביטחון ובריתות אסטרטגיות.

 

מאז תחילת המאה ה־20 נשען המזרח התיכון על מערכת מדינות שנוצרה לאחר קריסת האימפריה העות'מאנית. במשך עשרות שנים נחשבו הגבולות הללו לקבועים. אולם בפועל, העשור האחרון חשף את חולשתם. עיראק הפכה למרחב השפעה של כוחות שונים.

 

סוריה התפצלה בפועל למספר אזורי שליטה. לבנון איבדה בהדרגה את המונופול של המדינה על הכוח. תימן התחלקה למספר מרכזי כוח. לוב הפכה לזירת מאבק אזורית. במקביל הופיעו ישויות כמו סומלילנד, האוטונומיה הכורדית בעיראק ואזורים אוטונומיים בצפון־מזרח סוריה, המוכיחים כי במזרח התיכון של המאה ה־21 הכוח אינו תמיד נמצא בבירות הרשמיות.

 

בדיוק בתוך המציאות הזו מופיעות שלוש נקודות בעלות משמעות יוצאת דופן: סומלילנד, דרום תימן ו"מדינת הדרום" בצפון ישראל. לכאורה מדובר באזורים שאין ביניהם קשר. בפועל, הם יושבים על אותו מסדרון אסטרטגי. מסדרון שמתחיל במזרח אפריקה, עובר דרך באב אל־מנדב, ים סוף, מפרץ עקבה, הלבנט והים התיכון. זהו אחד מצירי הסחר החשובים ביותר על פני כדור הארץ. דרך הציר הזה עוברים נפט, גז, סחורות, טכנולוגיה ותשתיות המחברות בין אירופה לאסיה.

 

מבחינה גיאו־אסטרטגית, מי שמצליח להבטיח יציבות לאורך הציר הזה מחזיק בידיו נכס בעל משמעות עולמית. לכן, כאשר בוחנים את ההכרה הישראלית בסומלילנד, את ההתעניינות הגוברת בדרום תימן ואת הדיונים סביב עתיד דרום לבנון ודרום סוריה, ישנם חוקרים הסבורים שלא מדובר באירועים מבודדים אלא בחלקים של פאזל רחב יותר.

 

המרכיב הראשון בפאזל הוא בלימת איראן. במשך יותר מארבעה עשורים פעלה איראן לבנות רצף השפעה אזורי המשתרע מטהראן ועד הים התיכון. באמצעות חזבאללה בלבנון, מיליציות שיעיות בעיראק, כוחות פרו־איראניים בסוריה והחות'ים בתימן, ביקשה איראן ליצור טבעת אסטרטגית המקיפה את ישראל ומעניקה לה השפעה על נתיבי הסחר והאנרגיה של האזור. מבחינת ישראל, ארצות הברית, מדינות המפרץ ומדינות נוספות, שבירת הרצף הזה אינה רק ניצחון צבאי אלא שינוי גיאו־פוליטי בעל משמעות היסטורית.

 

המרכיב השני הוא בלימת ההתפשטות של רוסיה וסין. במערב מבינים כי המאבק על המזרח התיכון אינו עוד רק מאבק אזורי. סין משקיעה מאות מיליארדי דולרים ביוזמת "החגורה והדרך" ומבקשת לשלוט בנמלים, במסילות ובצירי הסחר המרכזיים בעולם. רוסיה פועלת להרחבת השפעתה הצבאית והמדינית באמצעות בסיסים, עסקאות נשק ובריתות אזוריות. עבור וושינגטון ולונדון, אובדן השליטה האסטרטגית בים סוף, בבאב אל־מנדב ובמזרח הים התיכון משמעותו פגיעה במעמדן הגלובלי. לכן, לפי חלק מהניתוחים, חיזוק אזורים ידידותיים לאורך הציר שבין סומלילנד, דרום תימן וצפון ישראל משתלב גם באסטרטגיה המערבית הרחבה יותר.

 

המרכיב השלישי קשור לעתיד העולם הערבי עצמו. במשך עשרות שנים נשען האזור על אידיאולוגיות גדולות – פאן־ערביות, אסלאמיזם פוליטי, מהפכות דתיות ומאבקים בין מחנות. אולם בשנים האחרונות צמח מודל אחר. מודל המבוסס על כלכלה, טכנולוגיה, השקעות, תשתיות וקישוריות אזורית. ישראל, איחוד האמירויות, בחריין ומדינות נוספות מייצגות במידה רבה את הכיוון הזה. במסגרת זו, השאלה המרכזית אינה מי שולט באיזו עיר, אלא מי מחבר נמלים, רכבות, שדות תעופה, מרכזי נתונים, צינורות אנרגיה ומסדרונות סחר.

 

כאן נכנסת לתמונה סעודיה. סעודיה איננה מדינה שולית שניתן לבודד בקלות. מדובר במעצמה הערבית הגדולה ביותר, בעלת השפעה דתית, כלכלית ופוליטית עצומה. אולם חלק מהאסטרטגים סבורים כי ככל שיתפתח גוש אזורי חדש סביב שיתוף פעולה כלכלי, טכנולוגי וביטחוני, כך תגבר הדילמה הסעודית. השאלה איננה האם סעודיה תשרוד מחוץ למסגרת כזו ברור שכן. השאלה היא האם היא תרצה להישאר מחוץ למערכת שמרכזת השקעות, נתיבי סחר, תשתיות, טכנולוגיות מתקדמות ושיתופי פעולה ביטחוניים. במילים אחרות, לא מדובר בבידוד כפוי אלא ביצירת מציאות שבה ההצטרפות הופכת לכדאית יותר ויותר.

 

בתוך התמונה הזו מופיע גם רעיון "מדינת הדרום" בצפון ישראל. אין מדובר במדינה קיימת ואין תוכנית רשמית להקמתה. אך כתרחיש אסטרטגי, הוא משקף מחשבה עמוקה יותר: כיצד ניתן למנוע בעתיד את חזרתן של מיליציות חמושות לדרום לבנון ולדרום סוריה. לפי תפיסה זו, יצירת מרחב יציב, משוקם, בעל אינטרסים כלכליים משלו וקשרים אזוריים רחבים עשויה להיות אפקטיבית יותר ממעגל אינסופי של מלחמות. לכן, עבור חלק מהאסטרטגים, "מדינת הדרום" אינה בהכרח ישות מדינית אלא תפיסה של מרחב חיץ יציב המחובר לכלכלה האזורית החדשה.

 

כאשר מחברים את כל החלקים יחד מתקבלת תמונה מרתקת: סומלילנד שומרת על שער הכניסה מדרום לים סוף; דרום תימן שולטת על המעבר הימי האסטרטגי של באב אל־מנדב; "מדינת הדרום" מייצבת את גבולה הצפוני של ישראל; ישראל ואיחוד האמירויות מחברות בין מזרח הים התיכון למפרץ; ארצות הברית ובריטניה מעניקות גיבוי אסטרטגי; והמערכת כולה פועלת במטרה להבטיח יציבות, נתיבי סחר פתוחים ובלימת גורמים עוינים.

 

האם כל זה אכן מתרחש כחלק מתוכנית סדורה אחת? אין לכך הוכחה פומבית. האם כל התרחישים הללו יתממשו? איש אינו יודע. אך דבר אחד כבר ברור: המזרח התיכון שלאחר מלחמות איראן, סוריה ולבנון אינו דומה למזרח התיכון שלפניהן. לראשונה מזה מאה שנה, מתנהל מאבק לא רק על גבולות, אלא על עצם המבנה האסטרטגי של האזור. ואם המגמות הנוכחיות יימשכו, ייתכן שהדור הנוכחי יהיה עד ללידתו של סדר חדש סדר שבו סומלילנד, דרום תימן ו"מדינת הדרום" יהפכו לסמלים של עידן חדש במזרח התיכון, עידן שבו הבריתות הכלכליות והאסטרטגיות חשובות יותר מהגבולות הישנים, והמאבק האמיתי הוא על השליטה בצירי הסחר, האנרגיה וההשפעה של המאה ה־21.