"נערים בני 14 ו-15 נושאים סכינים מה קרה לנו?"
בשנת תשנ"ט נערך דיון בכנסת בעקבות אירועי אלימות קשים בחברה הישראלית, ובהם גם אלימות חמורה בקרב בני הנוער. הרב חיים דרוקמן זצ"ל, שהיה אז חבר כנסת, נשא נאום מעל דוכן הכנסת והסביר מה לדעתו מוביל לכך ומה צריך לעשות כדי לתקן זאת. נראה שהדברים נכונים היום לא פחות מבעבר.
על רקע רצח ימנו זלקה ז"ל והאלימות הגוברת בקרב הנוער, מצורפים דברים שאמר הרב דרוקמן זצ"ל מעל בימת הכנסת לפני 30 שנה ורלוונטים במיוחד גם היום
(דברי הכנסת, ישיבה ב' של הכנסת ה־ט"ו, א' בתמוז, תשנ"ט):
מספרים על ביאליק ז"ל, ששאל: "נו, מתי כבר נזכה לגנב היהודי הראשון?". ביאליק בוודאי לא השתוקק לגנבים יהודים, שלא היו כלל. הוא ביטא בזה את השאיפה לשיבת עם ישראל לנורמליות: מתי כבר נהיה עם נורמלי? והנה, "קצב ההתפתחות" בתחום הזה הוא אדיר – גנבים, שודדים, אנסים, נשים מוכות והתעללות בילדים, ועד כדי רצח של ילדים.
מה קרה לנו? מה הביא להידרדרות הנוראה הזאת? הרי המציאות, ובמיוחד זאת של הימים האחרונים ועד בכלל... ממש זועקת עד לב השמים! עומדת עכשיו המדינה כולה, על ראשי מערכת החינוך וכל המחנכים, מול התופעה הקשה של האלימות הגואה בקרב הנוער. ממש מזעזע שנערים בני ארבע עשרה וחמש עשרה נושאים סכינים, ואפילו ילדים צעירים יותר. לפני שבוע איים ילד בכיתה ה', כלומר בן עשר, באולר על חברו, ובן שבר את ידה של אמו במקל מטאטא, כי היא כיבתה לו את המחשב. פשוט קשה להאמין. אבל זאת המציאות. איך מתמודדים עם המציאות הזאת? מה עושים כדי לשרש אותה?
לאחרונה, כדי לפתור את הבעיה, הציעו לערוך חיפושים אצל התלמידים בשערי בית הספר. אני מסכים, שבמצב הקשה הקיים צריך לנקוט כל צעד אפשרי כדי להתמודד עם הבעיה הנוראה. אבל זה בוודאי רק טיפול בסימנים החיצוניים של המחלה, ולא טיפול בשורש המחלה ובסיבותיה, כי הבעיה איננה הסכינים – כי אם בני הנוער המחזיקים בהם וממהרים להשתמש בהם. הבעיה איננה משטרתית – כי אם חינוכית ממדרגה ראשונה. ודאי שיש צורך בהרתעה משטרתית, אבל גם אם נעמיד שוטרים בכל פינה לא נפתור את הבעיה של הקלות הבלתי נסבלת שבה מרשים לעצמם נערים צעירים לשלוף סכין ולדקור בני אדם. בזה אפשר לטפל רק באמצעים חינוכיים וערכיים...
הילדים של ימינו חיים באקלים תרבותי שיש בו כל הזמן מגע עם רצח, אונס, מכות ומעשי אלימות אחרים. הסרטים האלימים והתוכניות שיש בהן אלימות בטלוויזיה על כל גווניה, לרבות הכבלים והאינטרנט, משפיעים השפעה רבה ומטביעים את חותמם על בני הנוער. השפעה זו הוכחה בהרבה מחקרים שנערכו ברחבי העולם. האמת היא, שאין אפילו צורך במחקרים כדי להבין זאת. ברור לחלוטין, שאדם הנחשף למנות גדושות של אלימות, לרבות רציחות, נעשה אדיש לפשעים האלה. יתירה מזאת, מגע כה רב עם מעשי פשע נותן לפשע לגיטימציה מסוימת.
בני הנוער לומדים ומסיקים מסקנה מעשית, שבעיות נפתרות על ידי אלימות. זהו מסר סמוי. בני נוער קולטים, שאלימות ורצח הם תופעות מצויות, שניתן להשתמש בהן במקרה הצורך ולפתור על ידן בעיות. איננו משדרים לבני הנוער מסר ברור וחד משמעי, שאלימות ורצח הם בבחינת "בל ייראה ובל יימצא" בחברה אנושית מתוקנת...
עכשיו אתייחס ל"עשה טוב". צריך לחנך את בני הנוער לערך האמיתי של אדם – "כי בצלם א־להים עשה את האדם". זה הבסיס האמיתי לערכו של אדם. זה היחס האמיתי לקדושת חיי אדם ומקור הזהירות שלא לפגוע בהם כלל וכלל.
בעשרת הדיברות, שכידוע נכתבו על שני לוחות, יש לוח אחד ובו חמישה דיברות שעוסקים במה שבין אדם למקום, ולוח אחד ובו חמישה דיברות שעוסקים במה שבין אדם לחברו. הדיבר הראשון בין אדם למקום הוא "אנכי ה' א־להיך", והדיבר הראשון בין אדם לחברו הוא "לא תרצח", ואפשר לקרוא את הלוחות גם במאוזן: "אנכי ה' א־להיך" – ולכן "לא תרצח". כשאתה רוצח, אתה פוגע ב"אנוכי ה' א־לוהיך", כי האדם נברא בצלם א־לוהים. וכך אמר אברהם אבינו לאבימלך: "רק אין יראת א־להים במקום הזה – והרגוני".
האמונה בא־לוהים, בעין רואה ובאוזן שומעת, היא הבסיס למוסר יציב ואמיתי. אמונה כזאת נוטעת בילד את ההכרה שהעולם איננו ג'ונגל, והאדם איננו ריבון לעשות ככל העולה על רוחו. יש ריבונו של עולם שקובע לאדם את המותר ואת האסור...
אם חפצי חיים אנחנו מבחינה מוסרית, עלינו לחנך את ילדי ישראל כולם על ברכי אמונה זו ועל ערכי היהדות לדורותיה. מערכת החינוך מגיל הגן ומעלה צריכה לשים את הדגש בהקניית ערכים יותר מאשר בהקניית ידע ולחנך בני אדם שיודעים לרסן את עצמם ולכבוש את יצרם ולהפנים את הערך של "חביב אדם שנברא בצלם" ולחיות על פיו.
אני באמת רוצה לסיים ולפנות לכל חברי הכנסת, שאנחנו ניזהר ביותר מאלימות מילולית בכנסת; שלא רק שלא נהווה דוגמה שלילית לציבור ולנוער, כי אם נראה שייתכן סגנון של אי אלימות ושל כבוד הדדי, למרות כל חילוקי הדעות בינינו בדברים היסודיים ביותר.
