יהושע פלמן מעצב המדיניות עם הדרוזים ב1948

 

היחסים בין ההגנה ובין הדרוזים שהחלו בתקופת המרד הערבי ונוצרו מתוך מצוקה משותפת, צמחו בהדרגה אך בנחישות הודות לאנשים שכנים שראו וחשו באופן דומה את השטח. מורשת אנשי החזון והמעשה, היהודים והדרוזים, בשנות ה־30 ובשנות ה־40 היא דוגמה ומופת לתעוזה, לנחישוּת וליכולת ביצוע.

מקור המחקר בקישור במחנה

היחסים בין ההגנה ובין הדרוזים באזור הכרמל, עמק זבולון והגליל המערבי התפתחו בתקופת המרד הערבי (1939-1936) בשל הסמיכות הגיאוגרפית (יחסי שכנוּת), הדמיון באופן שבו נתפסה המציאוּת - ההתמודדות של מיעוטים עם איום מצד כוח ערבי עוין, התועלת ההדדית במפגש האנושי (פרנסה והגנת הקהילות) ותרומת הדרוזים לחיזוק האחיזה של היהודים בקרקע.

היחסים האישיים והפונקציונליים התפתחו הודות לפעילותה של קבוצה קטנה של דרוזים ויהודים שהשכילו לפעול במשותף להרחקת איום זהה על שתי הקהילות - בתחילה מקומי, ובהמשך חיצוני - לחיים משותפים במדינת ישראל.

בקרב הדרוזים בלטו שיח' לביב אבו רכן מעספיא ושיח' צאלח ח'ניפס משפרעם, שהסתייעו בשיח' חסין סלים עליאן משפרעם.

שיח' לביב נעזר במיוחד בפעילי שטח מנוסים, בהם ג'דעאן עמאשה וחליל קנטאר מעספיא. אליהם צורף באמצע שנות ה־40 (ביוזמתו של שיח' ח'ניפס) שיח' ג'בר דאהש מעדי מירכא, שנהפך לגורם המרכזי בקשר המבצעי בגליל המערבי.

הקבוצה היהודית הובלה בתחילה בשנות ה־30 על־ידי יצחק בן־צבי, ואת הפעילות הזאת המשיך אבא חושי עד תחילת שנות ה־40.

ב־1940 הוקמה בש"י מחלקה ערבית של ההגנה, בראשותו של עזרא דנין, שגייס את יהושע (ג'וש) פלמון, להסדרת המגעים עם הדרוזים, ובהכוונתו מונו אנשי קישור עימם שפעלו במרחב של עמק יזרעאל, עמק זבולון והגליל המערבי.

בלטו בהם אנשי ההגנה (גיורא זייד, איש הש"י באזור הכרמל-העמקים, ועמיתו מנהלל, אמנון ינאי, שפעל בגליל המערבי), נציג קרן קיימת (מרדכי שכביץ באזור עמק זבולון והכרמל) ומֻח'תארים ושומרי שדות יהודים בקיבוצי האזור (בייחוד מקיבוץ יגור ומקיבוץ רמת יוחנן).

אלה קיימו קשרים עם שכניהם, בייחוד הדרוזים ביישובים הסמוכים שנעזרו זה בזה לקידום ענייני הגנה ופרנסה מתוך הערכה וכבוד הדדי. היחסים האלה היוו את המסד לפיתוח הקשרים המבצעיים בחודשי הלחימה ב־1948 ואת התשתית לחיים משותפים ("ברית חיים") במדינת ישראל שקמה באמצע 1948.

 

תא"ל (מיל') ארז דוד מייזל

 

שנות המרד הערבי, מיסוד יחסי שכנוּת בין יהודים ודרוזים בגליל

בתקופת המרד הערבי (1939-1936), בעיקר בשנתיים האחרונות שלו, גבר האיום הערבי על הדרוזים, במיוחד אלה שגרו בסְפר הדרוזי (הפריפריה הדרוזית) שכלל את יישובי הכרמל (בייחוד עספיא) וריכוזים מבודדים ביישובים מעורבים (למשל, שפרעם).

אלה היו מנותקים פיזית מן הריכוז המשמעותי של הדרוזים בצפון הארץ ("הגוש המערבי"), שהיו באופן מסורתי מנהיגי הדרוזים בארץ ("שלושת הבתים" - משפחות טריף, מעדי וח'יר). היישובים בגוש המערבי נהנו מחוסן, והייתה בו תחושה של ביטחון קהילתי בשל הסמיכות הגיאוגרפית בין היישובים הדרוזיים והקִרבה הפיזית לריכוז הדרוזים בלבנון ובסוריה. לעומת זאת, הדרוזים בפריפריה הדרוזית היו מבודדים מבחינות פיזית ומנטלית מהגוש המערבי, אך היו סמוכים פיזית לחיפה וליישובים היהודיים.

המרד הערבי גרם למשבר חברתי בקרב הערבים בארץ, בייחוד בשנה האחרונה שלו. ברובד המערכתי כוון המאמץ הצבאי בארץ, על בסיס מודיעין איכותי, לפירוק ולפיצול ההתארגנות החמושה של הערבים שפעלה בארץ ולניתוקה מהעורף הלוגיסטי שלה בסוריה. הצעדים המבצעיים של הבריטים כללו גירוש ומעצר של מנהיגי המרד וסיכול של פעולותיהם וכן הפעלת כוח מתמרן אווירי וקרקעי, פעולות עונשין וגם צבאית־חברתית: הקמת כוח חמוש מתחרה - "חבורות השלום" (פצאאל אל־סלאם).

במקביל ועל רקע השסעים בקרב הערבים החל שיח מדיני בהובלת ממשלת לונדון, שחתרה לסיים את המרד בכלים מדיניים.

על רקע המצוקה המסתמנת של הערבים החל גם היישוב להפעיל בשיתוף פעולה עם כוחות הצבא הבריטי בארץ תוך הסתייעות בכמה דרוזים לנטרול הכוח הלוחם הערבי. ההתגייסות של הדרוזים לחבורות האלה הייתה בעיקר ממשפחות הפריפריה הדרוזית (עספיא ומתוך יישובים מעורבים, בהם שפרעם ומע'ר) בשל ההתנכלויות של הכנופיות הערביות להם.

ההחלטה של המנהיגים הדרוזים מעספיא ומשפרעם לפנות לשכניהם היהודים נבעה מהחשש מן התוקפנות המתמשכת של אנשי הכנופיות הערביות נגדם.

הנחיתוּת המספרית, תחושת הבידוד מן העורף הדרוזי בגוש המערבי וההתמודדות של מיעוט עם אויב ערבי משותף הניעו אפוא את המגעים הראשונים, שהתפתחו לקשרים של סיוע הדדי בהגנה ובהבטחת הפרנסה.

בשלהי המרד הערבי הניעו שיקולים כלכליים גם מנהיגים דרוזים באזור רמת־הגולן ובגליל המערבי לתמוך במאמצי המנדט הבריטי להביא לשיתוף פעולה מסוים עם היישוב.

מרדכי שכביץ סיכם את השפעת הגורם הגיאוגרפי על התפתחות הקשר הדרוזי-יהודי באופן הבא: לא כל הדרוזים שבמקומותינו היו אפוא ידידינו. [...] [אנשי עספיא], דרך משל, מתוך קרבתם ליהודים וקשריהם עימהם, ראו שעם היהודים ניתן לחיות. אחרים, שהיו מרוחקים יותר, פסחו על שתי הסעִפים או אף עינו [עיינו] אותנו.

הפנייה של הדרוזים זכתה לקשב ולגיבוי של היישוב במהלך המרד הערבי בשל ההכרה של צמרת היישוב בנחיתוּת האסטרטגית מול האיום הערבי, בתלות בשלטונות המנדט ובשל הפתיחוּת לחשיבה יצירתית. הרצון להועיל לבריטים לייעל את פעולותיהם כדי למגר את האלימות של הצד הערבי אִפשר מיצוי של היתרון של מנהיגי ואנשי השטח של היישוב, שהכירו מקרוב את המגוון האנושי של תושבי הארץ. ההכרה הזאת התבססה על יכולת לזהות, להבין ולמנף את השסעים החברתיים בקרב המקומיים הלא יהודים לשם קידום יעדי היישוב.

בתחילה הוביל את המגעים אבא חושי, ובהמשך הוביל אותם פלמון, שנעזר בזייד, בשכביץ ובאמנון ינאי.

רצח בני משפחותיהם של מנהיגי הדרוזים בפריפריה על־ידי כנופיות ערביות (כנראה התארגנויות שפעלו בהכוונת יוסף סעיד אבו דורה, שהוביל בין היתר התקפה על עספיא ב־28 בנובמבר 1938) הגביר את הצורך שלהם למצוא משענת וסיוע נגד האיום הערבי, והגביר את תלותם בשכניהם היהודים. המרכזיות של התנכלות הערבים (במיוחד הרצח של שיח' חסן אחמד ח'ניפס, אביו של שיח' צאלח ח'ניפס משפרעם ושל חסן אבו רכן מעספיא) כמניע להידוק הקשרים בין שני המיעוטים ניכרת בחוברת הרשמית שהוצאה על־ידי יד לבנים של העדה הדרוזית.

בחוברת מפורטים הנימוקים להענקת עיטור לוחמי המדינה (על"ה) הניתן "למי שהיה חבר בארגונים צבאיים או בעלי אופי צבאי, מארגון השומר ועד לתקומת המדינה. [...] העיטור מעוצב כמנורה מסוגננת, שבמרכזה להבה, הדומה גם לטיפת דם".

שנת 1948 - מכפיל הכוח הדרוזי – משיתוף פעולה מבצעי חשאי לשותפות גלויה

החלטת החלוקה שהתקבלה ב־29 בנובמבר 1947 הגבירה את אי הוודאות בארץ, ועימה את חששות הדרוזים, בפרט אלה שהיו בקשר עם נציגי היישוב היהודי וגם שויכו על־פי תוכנית החלוקה למדינה היהודית. החלטת הסוכנות היהודית לשוב ולחדש את המגעים עם אנשי הקשר הדרוזים המוּכרים והאמינים, שיח' ח'ניפס ושיח' אבו רכן, שהתקבלה בשלהי 1947-תחילת 1948, כנראה ביוזמתו של פלמון, הובילה לכך שנעשה מאמץ של היישוב היהודי לשמר את הניטרליות המסורתית של הדרוזים - המדיניות שנקטו רובם במהלך המרד הערבי, כולל מנהיגי "שלושת הבתים" בגוש המערבי.

פלמון התייחס להישג הזה במסמך שכתב בתחילת אוגוסט 1948, שבו הציג את המורכבות הפנים־דרוזית:

בתקופה שפעולות האיבה נשאו אופי של התפרצויות מקומיות שנתארגנו ונזונו ע"י קבוצה פרובוקטיבית קטנה [של דרוזים, אד"מ] שהיתה קשורה עם הועד הערבי העליון [...] בתקופה הזו הסקנו היהודים והדרוזים הנ"ל [שהיו בקשר עם פלמון ואנשיו - אד"מ], כי יש לדאוג שהדרוזים לא יגררו למעשים אלה וינקטו דרך הסתייגות. בהזדמנות של מות אחד הנכבדים בדלית אל־כרמל התאספו נכבדי הדרוזים מכל כפרי הארץ. ידידינו נצלו הזדמנות זאת וקיימו אסיפה בה דנו במהומות, והוחלט להסתייג מהשתתפות במהומות. [...] [כמובן שנהנינו במשך כל הזמן] ממקור בטוח של ידיעות והסברות.

הקרב הקשה שניטש בין כוחות ההגנה מחטיבת חי"ש (חיל שדה) כרמלי ובין גדוד דרוזי מצבא ההצלה בפיקודו של הקצין הדרוזי הלבנוני שכיב ואהב איים לפגוע בהבנות האלה ולהוביל לעימות עם הדרוזים בארץ.

הגדוד הדרוזי, שאורגן בסוריה באזור קטנא, התמקם בשפרעם והחל, לבקשת מפקד צבא ההצלה פוזי אל־קאוקג'י (לאחר הכרעתו בקרב קיבוץ משמר העמק), להטריד באש את קיבוץ רמת יוחנן. תקרית האש הסלימה לרצף התנגשויות קשות באזור כפרי המוגרבים הושא ואל־כסאיר, שבהם נלחמו כוחות ההגנה עם הגדוד הדרוזי, שהסתייע בדרוזים מקומיים.

בהתנגשויות האלה היו לשני הצדדים אבידות כבדות, והן הסתיימו בניצחון של חטיבת כרמלי. משך האירוע (16-12 באפריל 1948) והאבידות הכבדות של ההגנה (22 הרוגים, בהם אחיו של משה דיין, זוהר [זוריק] דיין) יצרו משבר אמון קשה בין מפקדי ההגנה, ובראשם מפקד חטיבת כרמלי, משה כרמל (זליצקי). אלה פקפקו ביכולות של אנשי הקישור היהודים לתאם את הפעילות עם הדרוזים בארץ וכן בכוונות של הדרוזים לעמוד בהתחייבות שלהם להימנע מלהתערב בלחימה הבין־קהילתית בין היישוב היהודי לכוחות הערבים.

הודות לתושייה רבה מצד מנהיגי הדרוזים בהובלתו של שיח' לביב, ובסיועם של פעילי השטח המנוסים ג'דעאן עמאשה וחליל קנטאר, שחבר לבן משפחתו צאלח קנטאר, ששירת כקצין בגדוד הדרוזי בשפרעם, ועל בסיס הקשר האמיץ עם חברם גיורא זייד גובשו בשני מפגשים (הראשון התקיים ב־20 באפריל בבית הקפה "פינתי" בקריית עמל, והשני התקיים ב־5 במאי 1948 בביתו של שיח' ח'ניפס בשפרעם, שנמצא בשטח שהיה בשליטת צבא ההצלה) הבנות אי לחימה בין ההגנה ובין מפקד הגדוד וקציניו.

ההבנות האלה הביאו בהמשך להסגתו ללבנון (סמוך לקרב מלכיה השני, שהתקיים ב־29-28 במאי 1948). ההישג המערכתי שכנע את מפקדי ההגנה, ובראשם את משה כרמל, בתועלת המבצעית של הקשרים עם הדרוזים, ותוך זמן קצר היו הישגים נוספים בגזרת הגליל המערבי סמוך להקמת המדינה (מבצע "בן עמי", שנערך ב־15-14 במאי 1948).

 

יהושע (ג'וש) פלמון, איש חזון ושטח ומעצב המדיניות עם הדרוזים ב־1948. מתוך האינטרנט

 

אירוע משמעותי בעיצוב היחסים בין הדרוזים למדינת ישראל התרחש כמה ימים לאחר כיבוש חיפה (21-22 באפריל), והוביל להרחבת הסיוע המבצעי הגלוי של הדרוזים לצה"ל.

בפגישה חשאית, שהתקיימה בבית החולים "בתר" ברחוב פבזנר בהדר הכרמל שבחיפה, ושאותה יזם שיח' לביב אבו רכן,נועד אבא חושי עם מנהיגי עספיא ודאלית אל־כרמל.

את הפגישה תיאם איש קשר, שיח' לביב, שהיה מוּכר לחושי מתקופת המרד הערבי. המנהיגים האלה חששו עדיין מלהצהיר בגלוי על שיתוף פעולה עם היישוב היהודי, ונקטו צעדי זהירות והסתרה בעת תנועתם למפגש, למשל, הם נסעו לחיפה דרך אזור יגור. לנוכח מראות נטישת הערבים את חיפה, הציעו מנהיגי שני הכפרים שכוחות ההגנה בחיפה יפרסו חסות על שני כפרי הדרוזים בכרמל. במהלך יוני הוקם ביוזמת שיח' אבו רכן, זייד ושכביץ, ובתמיכת מפקד העיר חיפה יעקב לובליני ("הדרי"), כוח דרוזי חמוש בעספיא.

מבצע "דקל" בפיקודו של חיים לסקוב בגליל המערבי ("דקל א'", 11-8 ביולי 1948), ובהמשך - הכיבוש המתואם של שפרעם (מבצע "אוסלו", 14-13 ביולי 1948), המחישו למפקדי צה"ל את הפוטנציאל הטמון בקשר המיוחד. לכך נוסף סיועו של שיח' ח'ניפס בכיבוש נצרת (מבצע "יער"), שתרם להישג המערכתי - דחיקת צבא ההצלה צפונה לעבר מרכז הגליל (קו טורעאן-כפר מנדא וצפונה).

מבצע "אוסלו" הוגדר על־ידי מח"ט 7, בן דונקלמן (בנימין בן־דוד), כ־Mock Battle (ביוּם קרב כדי שהערבים לא יחשדו שהדרוזים סייעו לצה"ל). הקרב, שנערך בפיקודו של חיים לסקוב, מלמד על האמון הרב שהיה קיים בין אנשי הקשר משתי הקהילות, ומעיד על איכות הקשר. לסקוב, שלמד מניסיונו האישי על התרומה המבצעית של הדרוזים במבצע "דקל א'", שבו הסתייע בשכביץ בשיח' ג'בר כדי להשתלט במהירות על הכפרים כפר יאסיף ואבו סנאן (במהלכו נשמר ביטחונם של הדרוזים גם בכפרים מעורבים), ביקש למצות שוב את היתרון המבצעי שהעניקו הדרוזים באזור עמק זבולון. זאת כדי למצוא שיטה תחבולנית לכיבוש ממערב.

הרעיון התחבולני של מבצע "אוסלו" היה מבוסס על הפתעה: התקפה על האגף הלא צפוי, שהיה המבוצר ביותר - הכניסה הראשית לעיר והאגף שפנה לעבר יישובי עמק זבולון. היתרון המבצעי של כוחות צה"ל היה הקשר החשאי עם הדרוזים בעיר בהובלתו של שיח' צאלח ח'ניפס (ובסיוע שיח' חסין סלים עליאן) שסייעו בגיבוש תמונת המודיעין לקראת המבצע (מיקום הכוחות ואמצעי הלחימה של האויב).

אלה פעלו להרחקת כוחות ערביים מן העיר, ותיאמו עם כוח האבטחה הדרוזי שנותר בעיר (שהשתייך במקור לגדוד שכיב בפיקודו של הקצין הדרוזי צאלח קנטאר) שהם יסתגרו בביתו של שיח' ח'ניפס במהלך התקפת צה"ל. תיאום חשאי מקדים ואחרון בוצע בשטח שעות מעטות לפני ההתקפה.

ההתקפה המוצלחת נפתחה בהטלת כוחות מחטיבה 7 ומגדוד 21 מחטיבת כרמלי מאזור כפר עתא וקיבוץ יגור דרך פאתיה המערביות של העיר (שבה נמצאה השכונה הדרוזית). הכוחות התקדמו במהירות לתפיסת שטח המפתח בשפרעם – המבצר במרכז העיר. תכנון המבצע בשיתוף עם הדרוזים בשפרעם סימל את האמון העמוק של מפקדי צה"ל (במיוחד של לסקוב) בתועלת המבצעית של השותפים הדרוזים ובחיוניות של אבטחתם במהלך ההתקפה, כפי שהודגש בפקודת המבצע:

טיהור מוחלט של אוסלו והתקשרות עם הדרוזים על ידי אנשי הש"י [הכוונה לזייד ולשכביץ - אד"מ]. [...] כללי - אין לירות על הדרוזים במשך התפתחות שלבים א', ב', ג' אלא אם כן תינתן פקודה מפורשת על ידי מטה זה. כמו כן [יישמרו] השטח ורכושם של הדרוזים.

רצף ההישגים לאחר הקמת מדינת ישראל האיץ את המעבר ממגעים מבצעיים סמויים, שאפיינו את הקשר בין היהודים והדרוזים במחצית הראשונה של 1948, לשותפות מבצעית גלויה בין שותפים נגד האיום הערבי המקומי (נאמני המפתי חג' אמין אל־חסיני) וכוחות צבא ההצלה.

השותפות הזאת הובילה בהמשך לנקיטת מדיניות ייחודית כלפי הדרוזים בארץ ולהשתלבות חברתית מלאה במדינת ישראל. שותפות שהגיעה לשיא ב־24 אוגוסט - לאחר שראש אג"מ/מטכ"ל יגאל ידין אישר את הקמת יחידת המיעוטים המטכ"לית של צה"ל (בפיקודו של טוביה לישנסקי), ובתוכה פלוגה של מתנדבים דרוזים (לצד פלוגות צ'רקסיות ובדוויות).

היערכות צה"ל לכיבוש רמת תרשיחא הגבירה את האיום הפוטנציאלי שנשקף לכפרים הדרוזיים ירכא וג'ולס, שנמצאו בשטח ההפקר בין כוחות צה"ל לצבא ההצלה. הנוכחות הקרובה של כוחות צבא ההצלה ונאמני המופתי (שכללה התבססות של כוחות ערביים בכפרים דרוזיים, למשל, ביאנוח בשלהי יולי, ובפקיעין), כישלון צה"ל לכבוש את רכס תרשיחא-מעיליא, כינון הפסקת־אש (ההפוגה השנייה) והתייצבות פקחי האו"ם בגליל, שנשלחו לפקח על הפסקת־האש - כל אלה הגבירו את האיום הפוטנציאלי על שני הכפרים.

שטח ההפקר שנוצר בין קווי העמדות של צה"ל ובין צבא ההצלה היה לשטח חיוני לשני הכוחות - צה"ל ביקש להרחיק מזרחה איום מיישובי החוף, ואילו צבא ההצלה ביקש להגדיל מערבה את מערכי ההגנה שלו מול התקפה פוטנציאלית של ישראל. במתאר מבצעי באחד משלבי גיבוש תוכנית מבצע "חירם" (שכלל ביצוע ההתקפה ממערב) הוצע בספטמבר 1948 כי על גדוד מחטיבה 7 יוטל לבצע כיבוש מתואם של יאנוח. התכנון והתיאומים בוצעו באמצעות משרד החוץ עבוד מפקד חטיבה 7 מול שיח' ג'בר, אך לא התממשו. השתנות המצב האסטרטגי והמצב המבצעי הובילה לכך שבמבצע "חירם" הוטלה המשימה על חטיבה 9 ("עודד").

אליה צורפה הפלוגה הדרוזית החדשה של יחידת המיעוטים המטכ"לית, שנשלחה לכבוש את יאנוח. משימת הפלוגה הדרוזית נכשלה כתוצאה משרשרת של ליקויים פיקודיים ומבצעיים. בפעולה בפאתי הכפרים הדרוזיים יאנוח וג'ת נהרגו 12 מפקדים ולוחמים מן הפלוגה הדרוזית. כמו כן נהרגו בפעולה רופאה של היחידה ואחד משני סגני המפקד של היחידה. האירוע הטעון שנוי במחלוקת גם כיום.

המפקד אסף - חבר קיבוץ יגור - אשר העריץ מאוד את "הזקן" [הלאל אבו עלי, אד"מ), לא יכול היה להשלים עם המציאות המרה הזאת [שנפגע הלאל]. הוא התרומם מעמדתו, ובלי להתחשב בסכנה רץ אל אבו עלי. ובאותו הרגע, ומאותו צלף אויב, חטף אסף כדור ישר בראשו. וכך, נפלו ביום ה־29 באוקטובר 1948 שני "אחים" וידידים בנפש, כשהם חבוקים בעפר מולדתם.

שני עשורים לאחר תקרית יאנוח, ולאחר קורבנות רבים של העדה הדרוזית שנפלו על הגנת המדינה, הציע סגן ראש הממשלה דאז, יגאל אלון, בהקדמה לספרו של מוסבאח חלבי מוטיב משותף אחר, אופטימי יותר, של "ברית חיים":

"ברית דמים" הוא שם הספר, שבין דפיו צרורים חייהם ומות גבורתם של חיילים ישראלים אמיצים, בני העדה הדרוזית.[...] אנו גאים בברית שנכרתה בין העדה הדרוזית לעם היהודי, שחזר למולדתו ההיסטורית, עם שבדומה לעדה הדרוזית, שוחר שלום הוא מטבעו ועל־פי מסורתו העתיקה, אך כמוה הוא יודע להתייצב בשער כשמתנכלים לחייו ולקיומו. מדינת ישראל גאה ובוטחת בברית אשר כרתו - ברית דמים וברית חיים גם יחד.

ג'דעאן עמאשה מעספיא שמילא משימות חשאיות עבור שירות הידיעות (ש"י) של ההגנה, בין היתר הקמת המגע עם מפקדי גדוד שכיב והאב בשפרעם (אפריל, 1948). משמאלו, גיורא זייד משיח' אבריק, איש ש"י ערבי בכרמל-העמקים. באדיבות משפחת עמאשה

היחסים בין ההגנה ובין הדרוזים באזור הכרמל, השמאלית, ירושלים, נמשך מתוךם.פקד שחדים ולוחמים מן הפלוגה הדרוזית. , עמק זבולון, הגליל התחתון והגליל המערבי, שהחלו בתקופת המרד הערבי נוצרו מתוך מצוקה משותפת, תרמו להרחקת איום וצמחו בהדרגה אך בנחישות הודות לאנשים שכנים שראו וחשו באופן דומה את השטח. הקשר הזה שהחל בשל אילוץ, נמשך מתוך כבוד הדדי בין שכנים ומכרים בתקופת האי ודאות של קרבות 1948 באזור הגליל. התקופה הזאת העניקה את הביטחון ואת ההערכה ההדדיים העומדים בבסיס חיינו המשותפים במדינת ישראל. מורשת אנשי החזון והמעשה, היהודים והדרוזים, בשנות ה־30 ובשנות ה־40 היא דוגמה ומופת לתעוזה, לנחישוּת וליכולת ביצוע שאִפשרו למנף השמאלית, ירושלים, נמשך מתוךם.פקד שחדים ולוחמים מן הפלוגה הדרוזית. יחסי שכנוּת לשם עיצוב מרחב משותף מוגן ובטוח לשתי הקהילות בצפון הארץ. את המורשת הזאת ראוי שנכבד ונעריך, ובעיקר חשוב לטפח אותה - כפי שהדגיש עוד ב־1956  נשיא המדינה יצחק בן־צבי:

יש לציין את יחסם הידידותי של הדרוזים למלחמת העצמאות שלנו. [...] בזאת הראו את נאמנותם לישראל ולמדינה, נאמנות הראויה לעידוד. כן ראינו את ידידותם בעוספיה, בשפרעם ובירכא, ובייחוד בבית ג'ן. אנשי בית ג'ן גירשו את קאוקג'י מהכפר. אמנם היו כפרים שפקפקו - אולם אף אלה נוספו לזמן־מה על שונאינו, הצטרפו לבסוף לאותם שעמדו על צדנו [אלה שעמדו לצידנו]. יש להחשיב ידידות זו, אשר שרשיה יונקים ממסורת עתיקה וממסיבות גורל דומות. ראויה וזכאית היא לטיפוח מיוחד ולחיזוק הקשרים ההיסטוריים. כן יש ללמוד מהם, כיצד ידעה אומה קטנה זו להילחם במסירות באויביה המתנקשים בה ורוצים ברעתה, וכיצד ידעה להעריך את ידידיה דורשי טובתה - ואל יהא לקח זה קל בעינינו.

התמורה שחלה ביחסי הדרוזים עם מדינת ישראל, במיוחד בחודשים שבהם שררה אי ודאות במחצית הראשונה של 1948, הובלה על־ידי חבורה מצומצמת של אנשי חזון ומעש דרוזים ושותפיהם היהודים. הבולטים בקרב הדרוזים היו המנהיגים מהפריפריה הדרוזית, ובראשם שיח' לביב אבו רכן מעספיא וצאלח ח'ניפס משפרעם.

בדברים שנשא לזכרו של חבר הכנסת שיח' צאלח ח'ניפס באפריל 2002 התייחס יושב־ראש הכנסת אברהם בורג לתרומתו בהנחת היסודות לשותפות היהודית-דרוזית בישראל ולתפקיד המרכזי שהיה לו בעידוד ההתנדבות לשירות בצה"ל:

השיח' סאלח חניפס, שיח' סאלח, נמנה עם מניחי היסוד לברית החיים בין העדות שלנו, ברית שנשזרה בין הדרוזים ליהודים בארץ, ומלאכתה עוד לא נשלמה. ברית חיים זו היא צוואתו לנו, היא היהלום שבכתר פעילותו הציבורית הברוכה, רבת השנים. [...] תמיד נזכור לו [...] את השותפות האמיצה נוכח המקטרגים, נוכח המבקרים, נוכח התוהים במחנה עצמו ובקרב תושבי ישראל דאז. הוא לא ירא, הוא לא חת, הוא עמד על שלו ועשה נכון למען עמו ועדתו. [...] הוא ייזכר בקרבנו כאחד מאדריכלי הברית בין הדרוזים ליהודים וכאוהב אדם.[44]

המאמר הוא תמצית של מחקר מקיף על התפתחות היחסים בין הדרוזים ליישוב, ובהמשך ביניהם למדינת ישראל ב־1948. זו הייתה תקופה מכריעה של הִשתנות והסתגלות שעיצבה את החיים המשותפים שלנו בארץ. נוסף על סריקת ארכיונים, ספרי זיכרונות, תמונות וסיורים בשטח סייעו לי בסבלנות רבים מבני העדה הדרוזית בהבנת "מעֵבר למה שנכתב", בהם ד"ר רג'א פרג' מיאנוח, ד"ר אמיר ח'ניפס ומר פרג' ח'ניפס משפרעם, ד"ר ג'בר אבו רכן, גב' גדיר מקלדה קנטאר וסא"ל (מיל') סאפי עמאשה מעספיא, סא"ל (מיל') מנצור מעדי מירכא, תא"ל ד"ר עלא אבו רכן וגם החבר כנסת לשעבר ויו"ר יד לבנים של העדה הדרוזית, אמל נצר אל־דין וכן אל"ם (מיל') ג'דעאן עבאס מפקיעין. כל הניתוח והמסקנות על אחריותי בלבד.