"מהיום להישפט על קנס מינהלי זה סיכון ולא סיכוי"

 

פסק דין תקדימי של העליון קובע: הקנס המינהלי הוא רף ענישה מינימלי

 

ביום 07.04.2025 ניתן פסק דין תקדימי בבית המשפט העליון (רע"פ 6621/23 מדינת ישראל נ' שלמה גרין), אשר משנה את אופן ההתייחסות לקנסות מינהליים בעבירות תכנון ובנייה, ומעגן הלכה מחייבת בנוגע לבקשת נאשמים להישפט בגין קנס שהוטל עליהם.

 

 

 מה היה עד עכשיו?

עד למתן פסק הדין, בתי המשפט ברחבי הארץ גזרו עונשים במקרים אלה לפי תיקון 113 לחוק העונשין (הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה) , תוך הפעלת שיקול דעת שיפוטי רחב, קביעת מתחם ענישה בהתאם לנסיבות האישיות והעובדתיות של כל מקרה, ובמרבית ההליכים ניתן גזר דין כספי נמוך בצורה משמעותית מגובה הקנס המינהלי שנקבע בתקנות, בהתאם למגוון נסיבות ושיקולים בהתאם לכל מקרה.

 

 

מה קובע פסק הדין?

בית המשפט העליון קבע כי כאשר נקנס מבקש להישפט לאחר שהוטל עליו קנס מינהלי וההליך מתגלגל להליך פלילי, אזי יש לראות את סכום הקנס המינהלי כעונש מזערי או מינימלי. המשמעות היא שתחתית מתחם הענישה ההולמת לא תפחת מגובה הקנס המינהלי, אלא אם מתקיימות “נסיבות מיוחדות” המצדיקות זאת, בהתאם להוראות סעיף 14 לחוק העבירות המינהליות.

 

עוד נקבע, כי לא כל שיקול מקל מהווה "נסיבה מיוחדת", כגון: הודאה בביצוע העבירה, הפסקת השימוש האסור או פערי ענישה בין מסלולי האכיפה (בין אם התחיל הליך פלילי או קנס מנהלי שהומר להליך פלילי) אינם מצדיקים כשלעצמם חריגה מהרף הקבוע בתקנות. מנגד, נסיבות אישיות בעלות משקל ממשי, כדוגמת מצבו הבריאותי של הנאשם או של בן משפחתו, עשויות להיחשב כנסיבות מיוחדות, בכפוף לעוצמתן ובתנאי שיפורטו וינומקו בגזר הדין.

 

 

ומה לגבי פערי הענישה בין גופי אכיפה, מסלולי האכיפה?

בית המשפט מתייחס לטענה של פערי ענישה בין מסלולי האכיפה, וקובע כי הפתרון אינו בהקלה על נאשמים שביקשו להישפט אלא, אם בכלל, בכיוון ההפוך. וכך נכתב:
 

"נדמה אפוא, כי הסתמכות על מדיניות ענישה נוהגת העומדת בניגוד לכוונת המחוקק, לצורך גזירת העונש גם במקרים בהם ההליך החל בהטלת קנס מינהלי – איננה הפתרון הרצוי... בהחלט ייתכן כי הדרך הראויה להגיע לשוויון המיוחל בענישה בין שני המסלולים, היא דווקא להחמיר את הענישה באפיק הפלילי." (פסקה 44 לפסק דינו של כב' השופט נעם סולברג.

 

המשמעות המעשית

פסק הדין מבסס עיקרון אחיד: כאשר הקנס הוא העונש היחיד, יש לראות בגובה הקנס המינהלי רף תחתון שאין לרדת ממנו, למעט במקרים חריגים. לעומת זאת, כאשר מוטל בנוסף לקנס גם עונש אחר, אין מניעה לקבוע מתחם ענישה לפי תיקון 113, אך יש להתחשב גם בתכליות החמורות של אכיפת דיני התכנון והבנייה בהתאם לתיקון 116 לחוק.

 

המשמעות המעשית של פסק הדין היא הצבת גבול ברור: כל מי שבוחר להמיר קנס מינהלי בהליך פלילי, עושה זאת תוך נטילת סיכון ממשי להחמרה בענישה, ולא מתוך ציפייה לקבלת הקלה. בכך, מבקש פסק הדין לשרת את מטרת ההרתעה, ליצור אחידות ולחזק את יעילות האכיפה בתחום התכנון והבנייה.

 

לסיכום, מדובר בהלכה חדשה וברורה: כאשר הקנס הוא העונש היחיד, יש לראות בו רף ענישה מחייב. סטייה ממנו תתאפשר רק כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות של ממש. ההליך הפלילי אינו מיועד לשמש מסלול לעונש מקל, אלא נושא בחובו סיכון משמעותי להחמרה בענישה.

 

לאור הדברים, כל אדם או תאגיד המתלבט האם להגיש בקשה להישפט על קנס מינהלי – נדרש להבין היטב את המשמעות והסיכון שבהליך הפלילי, ולפעול בזהירות, בשיקול דעת ובייעוץ משפטי מתאים.

 

הלכה זו עלולה להסב נזק כבד מאוד לבני העדה הדרוזית בפרט ולחברה הערבית בכלל, שבה עבירות תכנון ובנייה אינן תוצאה של זלזול בחוק, אלא של מצוקת קרקע קשה, חסמים תכנוניים והיעדר פתרונות תכנוניים מותאמים.
 

 

כאשר האפשרות להישפט הופכת לסיכון ממשי להחמרה בענישה, נפגעת לא רק זכות חוקתית להליך הוגן ושוויוני, אלא גם האמון של הציבור במערכת המשפט ובממשלה.

 

לכן, לצד ביקורת על ההלכה, יש להציע גם פתרון: לבטל את סעיף 14 לחוק העבירות המינהליות בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין, או לכל הפחות לשנותו כך שיאפשר שיקול דעת גמיש לבתי המשפט, תוך מתן דגש על הסדרת נושא התכנון והבנייה ביישובים הערביים והדרוזיים. אכיפה ללא תשתית תכנונית היא גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, והמערכת המשפטית והחוק אינם יכולים להעלים עין מכך.

 

לכל בירור בנושא אפשר לפנות לעו"ד איימן פלאח, שמתעסק בדיני משפחה ומקרקעין בטלפון 0527927651

 

 

דברי החוק והתקנות הרלוונטיים