איך שינויים טכנולוגיים משפיעים על הדרך בה אנחנו לומדים צורכים תוכן ונעים בעולם

 

אבל האם עצרנו לרגע לשים לב איך זה משפיע על החיים עצמם? על הדרך שבה אנחנו לומדים, יוצרים, משתתפים בדיון הציבורי, צורכים תרבות, או בכלל על הסגנון שבו אנחנו נעים במרחב?

 

הטלפון הוא השלט החדש של החיים

הטלפון החכם לא רק מתווך את המציאות, הוא גם יוצר אותה. דרכו אנחנו שומעים פודקאסטים חינוכיים, רואים סרטונים תרבותיים, משתתפים בהרצאות זום, ומעלים סטוריז מהפגנה או מהריצה בפארק.
השאלה היא מה קורה כשנשארים בלי סוללה? פתאום, הכול נעצר: השיעור כבר לא נגיש, המפה לא נפתחת, והסיפור מהשטח פשוט לא מגיע.

 

תרבות דיגיטלית = זמינות מתמדת

אין מה לעשות התרבות המודרנית בנויה על זמינות. בין אם אתה סטודנט שצריך לצלם סיכומים בהרצאה, מרצה ששולח חומר למודול אונליין, או עיתונאית שמסקרת הפגנה תוך כדי תנועה בלי סוללה, אתה לא קיים.
לכן, הפתרונות הזמינים כמו מטענים ניידים הפכו ממשאב טכנולוגי לאביזר תרבותי כזה שמאפשר לקחת חלק מלא במרחב. אם בעבר היינו שואלים “יש לך עט?” היום שואלים “יש לך מטען?”.

 

הלמידה זזה ואנחנו חייבים לזוז איתה

בעידן של למידה היברידית, הלימודים עברו לסמארטפון. תלמידים צופים בשיעורים מוקלטים באוטובוס, קוראים תקצירים בוואטסאפ, משתתפים בפורומים חינוכיים בטלגרם. אבל כל זה מתאפשר רק כשיש חיבור פיזי וטכנולוגי.
מטען נייד הוא לא רק נוחות הוא גישה להשכלה. לא רק לבן אדם שמסיים תואר, אלא גם לילד בפריפריה שאין לו שקע נגיש לאורך היום.

 

תרבות צריכה אחרת: פחות זמן, יותר ניידות

הצריכה התרבותית שלנו היום לא נעשית בכורסה עם עיתון ביד. אנחנו שומעים שירים באוזניות תוך כדי הליכה, קוראים כתבות קצרות ברכבת, מתעדכנים באמנות עכשווית דרך פיד מהיר.
הסוללה הופכת לא רק למשאב טכני, אלא גם לסוג של תקציב זמן מה תספיק לשמוע/לקרוא/לצלם לפני שהאייפון כבה?

ולכן אין פלא שיותר ויותר אנשים בוחרים להצטייד בפתרונות כמו מטען נייד לאייפון לא רק כדי “לטעון”, אלא כדי לא להיעלם מהמקום שבו הכל קורה.

 

גם בתרבות הפנאי בלי סוללה, אין חוויה

טיילת, הופעה, מוזיאון, מרתון כולם אירועים שנחווים גם דרך המסך. צילום, ניווט, העלאה, תיעוד. הסוללה היא הגשר בין החוויה האישית לבין הדרך בה אנחנו משתפים אותה עם העולם.
ולכן, מי שמארגן אירועים, מוסדות חינוך או פעילויות קהילתיות, חייב לקחת בחשבון את הפן הטכנולוגי: שקעי טעינה, סוללות גיבוי, ואפילו מערך לוגיסטי של "אנרגיה זמינה".

 

האם אנחנו מכורים לסוללה?

אפשר בהחלט לשאול האם זה לא יותר מדי והאמת? אולי כן. אבל המציאות היא שאנחנו חיים בעידן שבו ההשתתפות במרחב החברתי, התרבותי והפוליטי דורשת טכנולוגיה זמינה. ואם רוצים לקחת חלק אי אפשר להישאר עם 3% באמצע יום עבודה או באמצע הרצאה.

העולם לא מחכה. התרבות, הלמידה, הפנאי כולם זזים קדימה, בקצב מהיר, דיגיטלי, נטען. ואם אנחנו רוצים להמשיך להיות חלק כדאי שנתחיל להסתכל על הסוללה שלנו לא רק כמדד טכני, אלא כמדד תרבותי.
בין אם אתה סטודנט, מורה, עיתונאית או יוצר תוכן החיבור שלך למציאות עובר דרך כבל טעינה, ועדיף שיהיה לך מטען אחד מוכן בכל תיק.