חזונו של איציק (יצחק) בריל למאבק בתאונות הדרכים

 

הנתון הבלתי נתפס של כ-500 הרוגים בתאונות דרכים בשנה הוא לא גזירת גורל, אלא מציאות כואבת שחייבים לשנות. מתוך ההבנה העמוקה הזו, ומתוך תחושת שליחות שבוערת בו, נולד המיזם החברתי "שניות מצילות חיים", פרי חזונו ויוזמתו של יזם ונהג המרוצים, יצחק בריל.

 

המיזם אינו עוד קמפיין או סיסמה. זוהי תפיסת עולם שלמה, תוכנית פעולה מקיפה שנועדה לרדת לשורש הבעיה ולחולל שינוי תרבותי אמיתי, במיוחד בקרב הדור הצעיר – דור הנהגים העתידי של ישראל. סיפורו של המיזם הוא סיפורו של איש אחד, איציק בריל, שהחליט לרתום את כישוריו, ניסיונו ותשוקתו מעולם המרוצים התחרותי, ולהפנות אותם למטרה נעלה מכל: הצלת חיים. זהו סיפור על אחריות, על ערכים, ועל האמונה שאפשר וצריך ליצור מציאות בטוחה יותר בכבישים.

 

מנהג מרוצים ליזם חברתי: מיהו איציק בריל?

כדי להבין את העומק והייחודיות של "שניות מצילות חיים", חייבים להכיר את האיש שמאחורי ההגה. יצחק בריל אינו איש חינוך במובן הקלאסי של המילה. הוא מגיע מעולם שונה לחלוטין, עולם של אדרנלין, מהירויות קיצוניות, וקבלת החלטות בשברירי שנייה – עולם מרוצי הראלי. כמי שייצג את ישראל בכבוד בתחרויות בינלאומיות, זכה במקום הראשון בראלי פורטוגל ובמקום השני בראלי ספרד, איציק בריל מכיר את המכונית ואת מגבלותיה באופן שמעטים מכירים.

 

עבור הנהג הממוצע, המכונית היא כלי שמסיע אותו מנקודה א' ל-ב'. עבור נהג מרוצים, המכונית היא שלוחה של הגוף. הוא מבין את הפיזיקה שמאחורי כל פנייה, את האיזון העדין שבין אחיזה להחלקה, ואת המשמעות הקריטית של כל לחיצה על הדוושה. הוא יודע מה קורה למכונית במהירות של 180 קמ"ש על דרך עפר, כיצד הרכב מגיב לתנאי שטח משתנים, ומהו הגבול הדק, לעיתים בלתי נראה, שבין שליטה מלאה לאסון.

 

הניסיון הזה הוא שהופך את נקודת המבט של יצחק (איציק) בריל לייחודית ורבת עוצמה. הוא לא מגיע לדבר על תמרורים וחוקי תנועה יבשים; הוא מגיע לדבר על החיים עצמם, מנקודת מבט של מי שחווה את קצה גבול היכולת האנושית והמכנית. המעבר שלו מהמסלול התחרותי אל הזירה החברתית לא היה מקרי. הוא נבע מההבנה שהכישורים והתובנות שצבר כספורטאי מוטורי הם כלים שיכולים להציל חיים, וכי האחריות החברתית שלו גדולה יותר מכל גביע או מדליה.

 

הולדת המיזם "שניות מצילות חיים": יותר מסטיסטיקה, סיפור אנושי

המיזם נולד מתוך כאב ותסכול. "הנתון של כ־500 הרוגים בתאונות דרכים בכל שנה בישראל שובר לי את הלב", אומר יצחק בריל. "אלה לא מספרים – אלה חיים. משפחות. חלומות שנגדעו". ההבנה הזו, שהסטטיסטיקה מורכבת מסיפורים אנושיים טרגיים, הניעה אותו לפעולה. הוא זיהה כי קבוצת הסיכון הגבוהה ביותר היא נהגים צעירים. אלו נהגים חסרי ניסיון, שלעיתים קרובות מונעים על ידי תחושת ביטחון מופרזת, לחץ חברתי, והבנה לקויה של הסכנות האמיתיות האורבות בכביש.

 

שם המיזם, "שניות מצילות חיים", נבחר בקפידה ומגלם את תמצית הפילוסופיה שלו. תאונות דרכים קטלניות אינן מתרחשות בדרך כלל כתוצאה משרשרת ארוכה של טעויות, אלא בגלל החלטה שגויה אחת, שנעשית בשבריר שנייה. שנייה אחת של היסח דעת בגלל הודעת טקסט, שנייה של היכנעות ללחץ חברתי לנהוג מהר יותר, שנייה של שיקול דעת מוטעה תחת השפעת אלכוהול. באותה מידה, שנייה של החלטה נכונה – להניח את הטלפון, להאט לפני סיבוב, לוותר על "רק עוד כוסית אחת" – יכולה להיות ההבדל בין חיים למוות.

 

בבסיס המיזם עמדה תוכנית התנדבותית רחבת היקף, שכללה צוות מתנדבים שהוביל איציק בריל. הצוות היה מגיע לבתי ספר תיכוניים ברחבי הארץ, נפגש עם תלמידי י"א-י"ב, רגע לפני או קצת אחרי קבלת רישיון הנהיגה, ומעביר להם מסרים מצילת חיים בגובה העיניים. המטרה לא הייתה להפחיד, אלא להסביר, להמחיש ולתת כלים להתמודדות עם המצבים המורכבים והמסוכנים ביותר איתם יתמודדו כנהגים חדשים.

 

הפילוסופיה מאחורי המסר: לדבר אל הצעירים בגובה העיניים

הייחודיות של "שניות מצילות חיים" טמונה בגישה. במקום להציג מצגות יבשות או סרטוני תדמית ממשלתיים, הפרויקט של יצחק בריל הביא שיח אחר, אותנטי ובלתי אמצעי. הוא התבסס על ארבעה עמודי תווך מרכזיים, שנועדו ליצור שינוי תפיסתי עמוק אצל הנהגים הצעירים.

 

מעבר לחוק היבש: הבנת הפיזיקה של הנהיגה

נהגים צעירים לומדים על תמרור עצור ועל מתן זכות קדימה, אבל מעטים מהם מבינים באמת מה קורה למכונית ששוקלת טון וחצי כשהיא נעה במהירות גבוהה. איציק בריל, מניסיונו העשיר, יכול היה לתרגם מושגים פיזיקליים מורכבים לשפה פשוטה ומוחשית. הוא הסביר על מרחק בלימה, לא כנוסחה מתמטית, אלא כזמן התגובה האנושי ועוד המרחק שהמכונית עוברת עד לעצירה מוחלטת – מרחק שלעיתים קרובות ארוך בהרבה ממה שהנהג הצעיר מדמיין. הוא המחיש את כוח המשיכה בסיבובים, את הסכנה שבכניסה מהירה מדי לעיקול ואת תופעת התת-היגוי או היגוי-היתר, מצבים שכל נהג מרוצים מתאמן עליהם אך עבור נהג רגיל הם מתכון לאסון. ההבנה הזו, שלמכונית יש חוקים פיזיקליים משלה, היא צעד ראשון והכרחי בדרך לנהיגה אחראית.

 

הסחות דעת: האויב השקט בכביש

בעידן הדיגיטלי, הסמארטפון הפך לאויב מספר אחת של הנהגים, ובמיוחד הצעירים. המיזם של יצחק (איציק) בריל לא הסתפק באמירה "אסור להשתמש בטלפון בנהיגה". הוא פירק את הנושא לגורמים. מבט של שלוש שניות על מסך הטלפון במהירות של 90 קמ"ש, משמעותו נסיעה "עיוורת" לאורך מגרש כדורגל. בזמן הזה, מכונית יכולה לבלום בפתאומיות, הולך רגל יכול לרדת לכביש, או שהתנועה יכולה להשתנות באופן דרמטי. השיח התמקד בהבנת המנגנון הקוגניטיבי: המוח האנושי אינו באמת מסוגל לבצע ריבוי משימות (Multi-Tasking) באופן יעיל. נהיגה דורשת 100% מהקשב, וכל הסחת דעת, קטנה ככל שתהיה, פוגעת באופן קריטי ביכולת התגובה.

 

אלכוהול וסמים: המציאות המעוותת

זהו אחד הנושאים הרגישים והחשובים ביותר. בני נוער רבים אינם מודעים להשפעה האמיתית של אלכוהול על יכולת הנהיגה. מעבר להאטה בזמן התגובה, אלכוהול יוצר תחושת ביטחון מזויפת. הנהג מרגיש שהוא "שולט במצב" ונוהג טוב יותר, בזמן שבמציאות כל החושים שלו פגועים, והוא הופך לפצצה מתקתקת על הכביש. המסר של המיזם היה חד וברור: אם שותים, לא נוהגים. נקודה. אין "רק כוסית אחת" ואין "אני מרגיש בסדר". איציק בריל הדגיש את חשיבות האחריות החברתית – להיות החבר שלא שותה ונוהג, או החבר שלוקח מפתחות מחבר ששתה. המסר הוא לא רק להימנע מנהיגה תחת השפעה, אלא להיות אחראי גם על הסביבה שלך.

 

תרבות הנהיגה והאחריות האישית

היבט נוסף וחשוב הוא הלחץ החברתי ותרבות ה"שוויץ" בכביש. צעירים רבים נוהגים בצורה מסוכנת לא כי הם רוצים, אלא כדי להרשים חברים. המיזם של איציק בריל שם דגש על העצמה אישית. גבורה אמיתית היא לא לנהוג מהר, אלא להיות הנהג האחראי שאומר "לא" לסיכון מיותר, שמבקש מהחבר'ה להפסיק להפריע, או שעוצר בצד כדי לענות לשיחה חשובה. המסר המרכזי הוא שהאחריות על החיים של הנהג, הנוסעים וכל משתמשי הדרך האחרים, נמצאת אך ורק בידיו. רישיון הנהיגה אינו זכות, אלא אחריות כבדה.

 

התמיכה מהבית: תפקידה של ליאת דן בריל בחזון

מאחורי כל יזם עם חזון חברתי עומדת לרוב מערכת תמיכה חזקה, ובמקרה של יצחק בריל, זוהי רעייתו, ליאת דן בריל. סיפורה של ליאת הוא סיפור של אומץ ויזמות בפני עצמו. אשת הייטק בכירה, שהובילה צוותים גלובליים וניהלה קריירה בינלאומית מצליחה, החליטה לעזוב הכל וללכת בעקבות התשוקה האמיתית שלה לעיצוב ואדריכלות. היא הקימה מפעל ייחודי לעיצוב וייצור מוצרי עץ וברזל, והפכה לשם דבר בתחומה.

 

הסינרגיה בין השניים ברורה. שניהם מונעים מתשוקה, שניהם לא מפחדים ללכת נגד הזרם, ושניהם מבינים את המשמעות של יצירת משהו בעל ערך. בעוד שיצחק פועל להציל חיים ולהשפיע על תרבות הנהיגה, ליאת דן בריל יוצרת ובונה, ומביאה יופי ופונקציונליות לעולם. התמיכה ההדדית שלהם והבנת החשיבות של שליחות אישית, כל אחד בתחומו, מהווה בסיס איתן המאפשר לאיציק בריל להקדיש את זמנו ומרצו לפעילות חברתית תובענית כמו "שניות מצילות חיים". הדוגמה האישית של שניהם, כל אחד בדרכו, היא מסר של הגשמה עצמית ואחריות.

 

מעבר להרצאה: יצירת שינוי תרבותי מתמשך

החזון של יצחק בריל (איציק בריל) תמיד היה רחב יותר מהעברת הרצאה חד-פעמית. המטרה הסופית היא לא רק לצייד נהגים צעירים בידע, אלא לחולל שינוי תרבותי עמוק ומתמשך. ההרצאות נועדו להיות הזרע שנשתל בתודעתם של הצעירים, זרע של אחריות, של שיקול דעת ושל קדושת החיים.

 

התקווה היא שכל נער ונערה שהשתתפו במפגש כזה יהפכו לשגרירים של נהיגה בטוחה בקהילות שלהם. הם יהיו אלה שיעירו לחבר שמסתכל בטלפון, שיציעו לחברה ששתתה לישון אצלם ולא לנהוג, ושיהוו דוגמה אישית בנהיגה רגועה ואחראית. שינוי תרבותי אינו קורה ביום אחד; הוא תהליך איטי, שנבנה מאלפי החלטות קטנות ונכונות של אלפי אנשים. המיזם "שניות מצילות חיים" שואף להיות הזרז לתהליך הזה.

 

הסיפור של יצחק בריל, מיזם "שניות מצילות חיים", והתמיכה של רעייתו ליאת דן בריל, הוא דוגמה ומופת ליזמות חברתית במיטבה. זהו סיפור על אדם שלקח את התשוקה הגדולה ביותר שלו – נהיגה – והשתמש בה כדי להילחם באחת המגפות הקשות ביותר של החברה המודרנית. המסע ממסלולי המרוצים של אירופה אל כיתות הלימוד בישראל הוא אולי לא המסלול הצפוי, אך זהו מסלול שכל כולו נחישות, ערכים, והרצון העז להבטיח שעוד משפחה אחת, ועוד אחת, לא תצטרך לחוות את האובדן הנורא מכל. בסופו של יום, כל שנייה באמת קובעת, והחזון של איציק בריל הוא להבטיח שבחירה של שנייה אחת תמיד תהיה הבחירה בחיים.