הכנסת לזכרו של אמל נסר אלדין ז"ל

 

מליאת הכנסת בהשתתפות בני משפחתו של חבר הכנסת לשעבר אמל נסראלדין ז"ל ציינו את יום השנה לפטירתו, בפתח ישיבת המליאה נשאו חברי הכנסת דברים לזכרו והדגישו את פועלו הרב, את תרומתו הייחודית לחיזוק הקשר בין העדה הדרוזית למדינת ישראל ואת מחויבותו העמוקה לערכי השותפות, האחריות האזרחית והשירות המשמעותי למדינה.

 

אמיר אוחנה יו"ר הכנסת: "אנו מציינים היום במליאה את זכרו של חבר הכנסת לשעבר שהלך לעולמו אמל נסראלדין, דמות שהייתה ונותרה סמל לשותפות גורל עמוקה בין העדה הדרוזית לבין העם היהודי בארצו.

 

אמל נולד בקיץ 1928 בדאלית אל-כרמל. כבר בצעירותו התבלט כפורץ דרך והיה מבין הדרוזים הראשונים שהתנדבו לשרת בצה"ל עם קום המדינה, ובראשית שנות החמישים פעל בנחישות לגייס גדוד דרוזי שלם. את השכלתו האקדמית רכש באוניברסיטה העברית, ובמקביל החל כבר אז את דרכו הציבורית כחבר מועצה בכפרו, ולאחר מכן כסגן ראש המועצה.

 

אל משכן הכנסת נכנס אמל דרך תנועת הליכוד בשנת 1977 בשלהי הכנסת השמינית, וכיהן בה במשך ארבע כנסות רצופות. הוא פעל מתוך תחושת שליחות לעדה ולמדינה, שאותה תיאר באחד מנאומיו הראשונים כאן במליאה, ממש בדוכן שלצידי, וכך אמר: "אני מאמין באמונה שלמה שידוע היטב לכל חברי הכנסת כי הדרוזים בישראל הזדהו עם הרעיון הציוני עוד בטרם קמה מדינת היהודים. מספר לא מבוטל מבניה של עדה עתיקת יומין זו נרצחו עוד בשנות השלושים על ידי הכנופיות שלחמו כנגד הקמת המדינה, ורבים מבני הדרוזים זכו לעיטור על"ה, עיטור לוחמי המדינה "של הלוחמים להקמת המדינה. עוד בימים של פרעות ודמים, כאשר עמדו בפני שאלת הזהות, החליטו הדרוזים, למרות הסכנות שנשקפו להם אז לקשור את גורלם עם העם היהודי השב לארצו".

 

מעבר לעשייתו הציבורית, חייו של אמל היו רצופים בניסיונות קשים, שמעטים יכולים לעמוד בהם: ב-1969 הוא שכל את בנו, רס"ל לוטפי נסראלדין, בקרב בבקעת הירדן, ושנים לאחר מכן, ב-2008, חווה שוב את השכול הנורא, כשנכדו לוטפי, הקרוי על שם בנו שנפל, נפל אף הוא. לצד אלו, נשא אמל בליבו פצע פתוח ומדמם, היעלמותו של בנו הנוסף, סאלח, באזור ג'נין בשנת 1995. עד יומו האחרון חי בצל האי ודאות המייסרת על גורלו של סאלח, שהותיר אחריו אישה ושלוש בנות.

 

למרות המשא הכבד הזה, אמל הפגין תעצומות נפש אדירות ובחר לעסוק בבנייה. הוא הקים את בית יד לבנים לדרוזים, מפעל הנצחה שהפך לנכס צאן ברזל של הגבורה הישראלית. שיאה של ההכרה הלאומית בפועלו הגיע בשנת 2023, אז הוענק לו פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. זכיתי אז כיו"ר הכנסת להיות מבין המעניקים לאמל את הפרס, ונוכחתי מקרוב איך בגיל 95 הוא היה כה נמרץ, חייכן וחיוני. אמרתי לו אז: אמל, אתה האיש הכי צעיר על הבמה.

 

בריאיון שהעניק לאחר הזכייה, זיקק אמל את תמצית חייו במילים שייאמרו כאן במליאה ויירשמו בפרוטוקול הכנסת לעולמי עד: "את כל חיי הקדשתי למען הידוק הקשר והברית בין העם היהודי לבין העדה הדרוזית המופלאה ועל כך כמעט כל משפחה אצלנו שילמה את המחיר בילדיה". דבריו אלה הם הצוואה המוסרית שהותיר לנו. אמל נסראלדין היה איש של מילים וגם של מעשים; גשר איתן בין עולמות וסמל לברית החיים, שנחתמה בדם ובנפש. מרכינים ראש לזכרו ומבטיחים להמשיך בדרך השותפות והרעות שהתווה לנו כל חייו. יהי זכרו ברוך וחקוק בלב האומה".

 

השר אבי דיכטר: "אמל נסראלדין הוא באמת אדם של 96 שנות עשייה: עשייה למען המדינה, עשייה למען העדה, עשייה למען המשפחה ועשייה למען אנשים, אנשים באשר הם, דרוזים, יהודים ואחרים. מעבר לעובדה שהוא היה מראשוני המתנדבים לצבא ליחידה הדרוזית, שמנתה אז מאות בודדות של לוחמים, הוא בהחלט היה מאדריכלי שותפות הגורל בין הדרוזים לבין היהודים.

 

כל אסון אישי שחווה רק חיזק את העשייה הזאת. כשהבן לוטפי נפל במרדפים בארץ המרדפים, הוא חרק שיניים והמשיך; כשהנכד לוטפי נפל ליד רצועת עזה בנחל עוז, הוא חרק שיניים והמשיך. לוטפי שאיתנו כאן (אומר בערבית); האסון השלישי, שנשאר פתוח – הוא חרק שיניים והמשיך.

 

לפני שנים, כמעט 20 שנה, הייתה לי הזכות להקים קרן לסטודנטים דרוזים בנושא הייטק. רצינו לאפשר לאלה שלא יכולים לממן לימודים בתחומים של הנדסה ומדעים מדויקים, והקמנו קרן, וכמובן האדם הראשון להתייעץ איתו היה אמל נסראלדין. באו תורמים מחו"ל, רצו לבקר ביישוב דרוזי. כמובן, אמרו: בואו ניקח אותו לשוק בדאלית אל-כרמל. אמל אמר: בשום פנים ואופן, נפגשים בכניסה לבית הקברות הצבאי. אבו לוטפי לקח אותם לסיור שם, והם אמרו: סיור כזה לא חווינו בשום אירוע אחר. לשמוע מאמל נסראלדין את קורות העדה, דרך הסיור בבית הקברות, היה מרתק, אבל גם היה מצמרר. כמובן שכשהוא שם את הסיפור האישי שלו זה נתן לזה אותנטיות מאוד מאוד משמעותית.

 

כאן, בכנסת, עם עליית הליכוד לשלטון ב-1977, עם מנחם בגין כראש ממשלה, אמל נסראלדין חבר כנסת – מנחם בגין מאוד בטח בו. באחת הפעמים אפילו שלח אותו בשליחות מדינית ללבנון. לא רק בגלל שאמל נסראלדין מדבר ערבית, אלא מפני שהוא באמת היה איש אמון ואיש סוד, וראש הממשלה דאז מנחם בגין הבין וזיהה את זה ונעזר בזה.

 

כאן, בכנסת, אמל נסראלדין פעל המון כדי להסדיר את נושא האדמות הדרוזיות; פעל כדי להסדיר את המקומות הקדושים, שזה היה בלב ליבו של כל דרוזי, אבל אצל אמל נסראלדין זה בער. והוא ראה במקום הזה, במשכן הכנסת, מנוף כדי להסדיר גם את המתחם של קבר יתרו וגם את המתחם בנבי סבלאן ואת שכונות החיילים המשוחררים, גם בגליל, גם בכרמל.

 

אבל אין ספק, מפעל חייו היה יד לבנים. הוא היה מחולל יד לבנים. אני שוחחתי עם אנשי יד לבנים, שעבדו מולו, והם אמרו לי שלא ראו בולדוזר כמו אמל נסראלדין. נחרץ. קשוח, קשוב, רך כשצריך, אבל בעיקר חדור משימה. לא פלא שאמל נסראלדין ביקש להיקבר בצמוד לבית יד לבנים, וכחריג זה ניתן לו. המכינה שהקים צמודה לשם. הטיפול שלו באלמנות החללים הדרוזים הוא מופת לטיפול באלמנות. ביהדות אנחנו אומרים: נעשה ונשמע. אמל נסראלדין היה מבצע, ואז מחפש תקציב. הוא היה משלם, ואחרי זה הוא היה בא לקבל את התקציב. איך אמרו לי ביד לבנים? לאמל נסראלדין אי-אפשר לומר לא. צריך הרבה מאוד אומץ כדי לומר לו לא.

 

כשהוא קיבל את פרס ביטחון ישראל, זה היה כבר אחרי שהוא הדליק משואה ביום העצמאות ב-2005. פרס ביטחון ישראל ב-2023, כשהוא כבר מגרד את ה-95 – זה פרס שהיה מגיע לו הרבה יותר מוקדם. אבל אני שמח שהוא הגיע במלוא כוחו, במלוא אונו, וכמו שאתה אמרת, היושב-ראש, הוא אפילו השתמש בהומור שלו באותה סיטואציה על הבמה.

 

אבו לוטפי היה מומחה להיסטוריה של מדינת ישראל. מי שישב איתו – זה היה מרתק לשמוע אותו מדבר על מדינת ישראל; גם על העדה הדרוזית, אבל גם על דברים אחרים. אבל זה לא פלא. חלק מההיסטוריה הוא עשה פשוט במו ידיו. פעם שאלתי אותו: אבו לוטפי, מאיפה האנרגיות שלך? ושאלתי אותו את השאלה הזו לא מזמן – שנים אחדות. הוא אמר לי: תראה, יש אנשים שעוזרים לאחרים ומתעייפים. או כמו שאבו לוטפי אמר לי בשפתו: (אומר בערבית ומתרגם:) מאירה לאחרים כמו נר ומתעייפת, שורפת את עצמה. הוא אומר: אני רוצה לעזור בלי הפסקה. זה היה אמל נסראלדין עד ימיו האחרונים. נזכור אותו כולנו. הוא יהיה חקוק בליבות כולנו, דרוזים ויהודים כאחד, לנצח. תודה רבה".

 

ח"כ אכרם חסון: "בפעם הראשונה שהייתי חבר כנסת כאן, ב-2012, עמדתי כאן והצהרתי ואמרתי שמי שהשפיע על חיי הפוליטיים היו שני אנשים: מנחם בגין, עליו השלום, ואמל נסראלדין, זיכרונו לברכה.

 

היום איננו עומדים כאן רק כדי לזכור אדם, אנו עומדים כאן כדי לכבד דרך, כדי להצדיע למורשת, כדי לומר בקול ברור: אמל נסראלדין איננו עוד דמות היסטורית; הוא יסוד באבן היסוד של הזהות שלנו.

 

אני אומר את הדברים גם מהמקום האישי ביותר. אני גדלתי על אמל, למדתי ממנו, ספגתי ממנו ערכים של אחריות, של נאמנות, של עמידה זקופה, גם כשלא נוח, גם כשלא קל, גם כשיש מי שמנסה לערער. אמל לא חיפש כותרות, הוא בנה תודעה. הוא לא רדף אחרי תפקידים, הוא רדף אחרי שליחות. כאשר כיהן כחבר כנסת, הוא נשא בגאווה את קולה של העדה הדרוזית, אבל מעולם לא פעל מתוך מגזריות צרה. הוא האמין בשותפות אמת, בשותפות של דם, של ברית, של דרך. וכאשר עמד בראש יד לבנים לעדה הדרוזית, זו כבר לא הייתה פוליטיקה, זו הייתה קדושה.

 

הוא נשא על כתפיו כאב של אבות ואימהות, של משפחות שכולות, של קהילה שלמה שמקריבה את היקר לה מכול למען ביטחון המדינה. אמל עצמו ידע כאב אישי עמוק. הוא שכל בן, שכל נכד, והוא גם איבד בן שנעלם, כפי שאמר היושב ראש, באזור ג'נין, עד עצם היום הזה, בן למשפחה שמקריבה ותורמת שוב ושוב למען ביטחון מדינת ישראל. מתוך הכאב הזה, הוא לא בחר בכעס, הוא בחר באחריות; הוא בחר להמשיך לבנות, לחזק ולחנך.

 

היום יותר מתמיד, כאשר החברה הישראלית מתמודדת עם אתגרים, עם מחלוקות ועם מתחים, המורשת של אמל רלוונטית מתמיד, מורשת של אחריות, של איזון, של עמידה יציבה על ערכים, מבלי לשרוף גשרים. אני עומד כאן היום לא רק כדי להספיד, אלא כדי להתחייב – להתחייב שנמשיך את הדרך; שנמשיך לשמור על כבוד משפחות השכול; שנמשיך לדרוש צדק, אך נעשה זאת מתוך ממלכתיות; שנמשיך להיות שותפים מלאים בביטחון המדינה ובבנייתה.

 

ולמשפחה היקרה, אתם לא רק נשאתם את הכאב, אתם נשאתם גם דוגמה. הבית הזה הצמיח מנהיג, הצמיח לוחמים, אנשים של ערכים. מדינה שלמה חבה לכם. תודה. יהי זכרו של אמל נסראלדין ברוך. תודה ליושב-ראש הכנסת על זה שמזכירים את האנשים שהשפיעו על החברה בישראל ותרמו לה רבות".

 

ח"כ חמד עמאר: " צריך רק לספר על האיש שכבר בגיל 19 חזה את העתיד. המפגש הראשון שלו עם אנשי הסוכנות היהודית היה עוד לפני קום המדינה. הוא היה רק בן 19, אבל הוא הבין וידע שהולכת לקום מדינה יהודית, חזקה, והעדה הדרוזית צריכה להיות חלק מהמדינה. הוא לא הצטרף למדינה, הוא היה חלק מהקמת המדינה. כל צעד שהוא צעד, זה היה היסטוריה. אני תמיד אמרתי לו: אתה צעיר לנצח. היו בינינו קשרים, היה קשר הדוק.

 

אנחנו כמעט כל שבוע דיברנו. למדתי ממנו הרבה. למדתי ממנו לכבד את האנשים, למדתי ממנו שהעשייה תראה בדיבורים. ואיפה שראה אנשים ראו תום. הוא ידע לבנות קשרים ולחבר בין אנשים. קשה לתאר כמה הוא אהב את המדינה. הוא אהב את החברים, את הקשר בין העם היהודי לעם הדרוזי, והוא עשה הכול על מנת לחזק אותו.

 

אמל היה אב שכול שאיבד את הבן שלו, לוטפי, במרדף, בפעילות מבצעית. אבל אמל לא שקע באבל, בצער. הוא החליט להקים את בית יד לבנים לבני העדה הדרוזית. הוא היה האבא, הסבא, האח של המשפחות השכולות. הוא חיבק אותם, חיזק אותם. הצטרפתי אליו כמה פעמים למפגש עם המשפחות השכולות, ראיתי את האהבה שהוא הקרין למשפחות, את הקשר ההדוק שהיה לו עם המשפחות. הוא עשה הכול בשבילם.

 

אמל גם היה סב שכול. אני זוכר שהלכתי לנחם אותו. ישבתי מול הר אדם, שקשה מאוד לשבור אותו. באתי לנחם, אבל יצאתי יותר חזק ממה שנכנסתי, כי הוא האמין בגורל, הוא האמין בלתת למען מדינת ישראל, והוא אמר: איבדתי בן, איבדתי נכד, אבל הקשר עם העם היהודי, עם מדינת ישראל, הוא יותר חזק.

 

ואני זוכר שיחה קשה מאוד עם אמל, ובפעם הראשונה שהרגשתי שהאדם הזה, הר האדם, שבור כזה, מרגיש פגוע. והוא אמר לי: לא האמנתי שמפלגת הליכוד, שאני הייתי חלק ממנה, שצעדתי איתה מהיום הראשון, תפגע ככה בעדה הדרוזית ותחוקק את חוק הלאום. אבל אסור לנו להישבר, אלו המילים שלו, אנחנו צריכים להסתכל קדימה ולהמשיך ולעשות הכול על מנת לבטל את החוק, שפגע חזק מאוד בעדה הדרוזית.

 

אבל צעיר נשאר צעיר לתמיד. בגיל 80 הוא החליט להקים מכינה קדם-צבאית ולהתחבר לצעירים ולחבר את הצעירים עם האדמה, עם המדינה, עם העשייה, עם השירות הצבאי, עם החיבור בין היהודים לדרוזים. המכינה של אמל זו ההיסטוריה של עמל, זה העשייה של אמל, זה העתיד של אמל. יהיה זכרו ברוך. אללה ירחמו. איש יקר, אובדן גדול למדינה, לעדה, לכולם ולכל מי שהכיר אותו".

ח"כ עפיף עבד: "המנוח אמל נסראלדין היה סמל מסמלי העדה הדרוזית במדינת ישראל, חבר כנסת מתנועת הליכוד המפוארת, שעשה המון למען המגזר, העדה והמדינה. הוא שכל את הבן לוטפי ואת הנכד לוטפי על מנת להגן על מדינת ישראל. הוא שילם מחיר כבד מאוד על מנת לשמור על דו-קיום בין העם היהודי לעם הדרוזי. הוא האמין מאוד בברית החיים. מייסד בית יד לבנים בדאלית אל-כרמל, הוביל יחד עם המשפחות השכולות את כל המאבקים על מנת שכל המשפחות יקבלו את כל הזכויות. הוא היה האבא והאימא של כל המשפחות השכולות.

 

אני לא אשכח מה היה עם דוד שלי נעאמן, כשהבן שלו סלימאן הלך לעולמו. אז אבו לוטפי אמר לו: אבו עאהד, אם מדינת ישראל לא תכיר בבן שלך, אני אכיר בו. תשמע, זו מילה מאוד מאוד חזקה. בן אדם שאיבד את הבן שלו ומצא את כל הדלתות סגורות לפניו, אז בא אבו לוטפי ואמר לו, ונתן לו את האומץ הזה: אם מדינת ישראל לא תכיר בבן, אני אכיר בו. תראה עד כמה הוא היה בן אדם אנושי. זה מראה על כמה שהוא היה בן אדם רגשי שחי את הבעיות של המשפחות.

 

אמל היה מחובר לא רק לחיילים שנפלו, הוא הקים מכינה קדם-צבאית ועמד בראשה לחנך ולהכשיר חיילים דרוזים לשירות המדינה. אמל היה מסור לעדה הדרוזית בכל נפש. הוא היה שותף לחיבור כפר דאלית אל-כרמל, לחשמל ולמים בשנת 1964 וגם למפעלי הטקסטיל בכפר. על מעשיו הנדיבים הוא קיבל פרס ישראל על מפעל חיים לפני שלוש שנים. כולנו תקווה שהבן לוטפי ימשיך, במורשתו המכובדת בגאווה".