פרשת ויחי

 

יעקב מבקש לברך את שני נכדיו מנשה ואפרים בני יוסף ויוסף מגיש אותם אליו כשמנשה הבכור לימין יעקב ואפרים הצעיר לשמאלו. יעקב משכל את ידיו, ומניח את ימינו על ראש אפרים ואת שמאלו על ראש מנשה ומברך אותם. יוסף חושב כי הדבר נובע מראייתו הלקויה של הסב הזקן והוא ממהר לתקן את הנראה כטעות.אך יעקב מסרב ומבהיר כי ידוע לו שמנשה הבכור והוא ראוי לברכה, אך אפרים, אומר יעקב ליוסף, יגדל ממנו ולכן ראוי להתברך בימין מח'כח לא.

 

בהמשך יעקב מכנס את בניו להשמיע דברים ולברך אותם .למעשה-מדובר ב:" כָּל־אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אשר דבר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם(מט, א- כו).

 

לראובן נאמר פחז כמים אל תותר" מ"ט; ד  ולשמעון וללוי נאמר בסֹדם אל תבֹא נפשי בקהלם אל תֵחַד כבֹדי, כי באפם הרגו איש וברצֹנם עקרו שור" שם; ו-ז יוסף ויהודה, לעומת הנ"ל, זוכים לברכות שגשוג ושלטון, שאר השבטים מקבלים ברכות שאינן מבטיחות כאלו של יוסף ויהודה אך גם אינן שליליות כאלו של שמעון ולוי.

 

במותו של  יעקב מוכרזים במצרים שבעים ימי אבל כאות אהבה והערצה ליעקב. לאחר בקשת אישור מיוחד מפרעה, יוצא יוסף בראש אחיו ובראש שיירת לוויה ענקית ומכובדת לקבור את יעקב בארץ כנען, במערת המכפלה שבחברון. תושבי ארץ כנען התרשמו משיירת הענק העולה ממצרים והצטרפו אף הם למסע ההלוויה.

 

לאחר מות יעקב " וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ" (נ', טו) . ויאמר אלהם יוסף אל תיראו כי התחת אלוהים אני. ואתם חשבתם עלי רעה אלוהים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב. ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על לבם" (נ, טו־כא).

 

נקודות התייחסות מהפרשה. יצוין שאינני מייצג את הפרשנות המסורתית. מאידך  אנוכי מכבדה ומשתמש בה.

 

פרשת ויחי לא עוסקת רק במותם של יעקב ויוסף, אלא מבקשת להתמקד בברכות, במבט קדימה על העתיד, בעיצובו. אני מבקש לשים על כך דגש ולשאול מהי הדרך בה אנו, חברה הבנויה משבטים שבטים ומשפחות משפחות, בוחרים לעצב את עתידנו. הפרשה מזמנת אותנו לשאול מהי ברכת “ויחי” אל מול התהליכים החברתיים המתרחשים במציאות הישראלית איפה עלינו לשכל את ידינו על מנת לחולל שינוי ולבחור בטוב?.

 

טרם מותו יעקב קורא לבניו:"האספו והגידה לכם את אשר יקרא אותכם  באחרית הימים" נשאלת השאלה? מדוע יעקב רוצה שכולם יתכנסו בכדי לברך אותם, למה זה כל כך חשוב לו? ובפרט שכל אחד מבניו מקבל ברכה שונה לחלוטין? יש המסבירים זאת על בסיס חיובי טוענים  שדברי יעקב הם הוראה לעמנו לכל הדורות, רק לאחר ש"מתאספים", כוחם יהיה באחדותם, כשהם כולם עם אחד. כשיהודה יהיה המנהיג, גד יהיה הלוחם, יששכר ילמד תורה, זבולון יעסוק במסחר וכן הלאה, ויחד כל עם ישראל יזכה לברכה שלימה. אין מנוס מלהכיר באמת הפשוטה כוחנו באחדותנו!.

 

חז"ל  רואים בהקדמה לברכות יעקב לבניו כפי שנאמר "הקבצו ושמעו בני יעקב"(מט,ב."הקבצו" ו "שמעו", את הבסיס לכך שעם ישראל יהיו מאוחדים תמיד, בזמני שמחה ובזמני פורענות. בצוואתו של של יעקב נאמר: "ושכבתי, עם אבותי, ונשאתני ממצרים, וקברני  בקברתם".

 

יש פה הימנעות מן המילה "מת" דהיינו קונוטציה 'שלילית' ועד היום משתמשים בתחליפים כגון הלך בדרך כל בשר , החזיר ציוד, שכב עם אבותיו ,נאסף אל עמיו.

 

בברכת יעקב את בניו אמר יעקב ליששכר "וירא  מנוחה כי טוב, ויט שכמו לסבול" (בראשית מט ,טו)  יש פה חיבור בין מנוחה לסבל כלומר מסוגלות להכיל ולקבל לפי הגישה כשנקבל הכל באהבה, הסבל יעבור ןנדע שמחה ואושר. וכנאמר הַזֹּרְעִ֥ים בְּדִמְעָ֗ה בְּרִנָּ֥ה יִקְצֹֽרוּ׃ הָ֘ל֤וֹךְ יֵלֵ֨ךְ ׀ וּבָכֹה֮ נֹשֵׂ֪א משך הזרע בֹּֽ֬א יָב֥וֹא בְרִנָּ֑ה נֹ֝שֵׂ֗א אֲלֻמֹּתָֽיו׃(תהלים קכו.