הזהות הדרוזית לאן?
הזהות הדרוזית מזה שנים נתונה במשבר שהולך ומתרחב, בשל סיבות רבות אשר בחלקן מובנות ומשתקפות בעיקרונות הדת ובתפיסות הדתיות הרווחות ואחרות מסיבות לשוניות, תרבותית ופוליטיות.
תמונה להמחשה
צפיתי בתוכנית הטלוויזיונית של העיתונאי והשדר עירן זינגר, אודות יחס הצעירים הדרוזיים כלפי זיהותם כאשר המוטיב המרכזי שרווח בתוכנית הינו המוטיב הערבסטי, וכאשר צעיר השמיע דיעה שונה, החלו ניסיונות של הפעלת לחץ עליו לשנות את דעתו ולכוונה לנרטיב הערבסטי ולמוטיב שרווח בקרב משתתפי התוכנית.
לדאבון לבנו, מסתמנת בקרב הצעירים הדרוזים בשנים האחרונות עלטה, אי בהירות עד כדי בורות בשני תחומים רלוונטיים לנושא הנדון:
הראשון מתאפיין בחוסר ידע מעמיק בהקשרי הלאום ותיאוריות המובילות בנושא זה, אשר מהווה עולם ומלואו של דעות, תאוריות ואסכולות.
התחום השני הינו בהרחבת המודעות ובהעדר הכרה מעמיקה של הדרוזים על עצמם בהיבטיה השונים: אימונה, היסטוריה, מורשת, בהרחבת הידע אודותיהם דרך ובאמצעות חקר אמפירי.
תרומה גדולה לכך "נזקפת לזכות" תפיסת וגישת אנשי הדת אשר תורמת ליצירת משבר הזיהות בשל האחזותם בפרשנות עיוורת של עיקרונות דתיים כגון, עיקרון "א-תקייה" ועיקרון הסודיות הדתית גם במחיר של התרת בורות קולקטיבית ויצירת משברים זיהותיים וחברתיים בתוך החברה הדרוזית.
רינן הוגה דעות צרפתי, אחד התיאורטקנים בעלי שם עולמי, חקר את הלאומיות והוא הגדיר לאום כהרגשה על כל המשתמע מכך.
האם האדם חש שייכות, באיזה מידה? האם נוח לו להיות במחיצת קבוצת השייכות כלשהם ולהיות חלק מהם, האם מזדהה עמם ועם ריגשותיהם, מכאובהים, לכמה זמן יוכל לשהות במחיצתם או שמא מחפש את הדרך המהירה בכדי לצאת מחברתם בשל תחושת אי נוחות.
נשאלת השאלה כיצד הדרוזי חש כשהוא בחברת קבוצות שייכות דרוזית או אחרת והיכן נוח לו לשהות לאורך זמן?.
כאמור לעניין הלאום יש אסכולות רבות, יש כאלה שנתפסים לאסכולה הלשונית ויש אחרים שלא, דוגמה לכך ארצות הברית בה מדברים אנגלית כאשר הלאום שלהם אמרקאי ולא אנגלי.
אין מה להתעכב על עניין התרבותי משום שאחרי 500 שנות השליטה של האמפריה העותמאנית באזור, הטמיעה את חותמה על תחומי חיים רבים, על האוכל, הלבוש, השפה ועל חלק מההתנהגויות החברתיות במזרח התיכון כולו.
אפתח עוד צוהר אודות הלאומיות ואציין כי לנושא הלאום ישנן אסכולות רבות כגון אסכולת ההרגשה הפנימית והמלווה - אסכולה של רינן , אסכולה היסטורית שמניחה את ההיסטוריה המשותפת ואת הלשון במרכז המכנה המשותף של קבוצת השייכות הלאומית , דוגמת לכך הינו הלאום היהודי שקושר בין שפה, תרבות ודת יחדיו.
ויש אסכולה/ תיאוריה קולנרית שרווחת בהרבה מקומות בעולם לפיה נבנה לאום ומתפרק לאום ממרכיבים שונים, כאשר בכל לאום מדברים שפות רשמיות רבות וכל אשר מחבר בין קבוצות השייכות בני הלאום האחד, זהו מכנה משותף בפרק זמן מסויים שסביבו הלכה ונרקמה קבוצת שייכות /לאום.
ישנן דוגמאות בעולם בהם דת הקובעת נורמות התנהגות וקודים של ליבוש ועוד הופכת ללאום, לעיתים קם לאום בעקבות סיבות פוליטיות או הישרדותיות. כך למשל הלאומיות הערבית אשר קמה בעקבות אביב העמים האירופי בשנת 1848. מי שיזם, הגה והפיץ אותה קומץ משכילים נוצריים שחיו במזרח התיכון באווירה לא טולירנטית.
דרך הלאומיות הערבית בטאו מכנה לשוני משותף להם ולסביבה הלא סלחנית שחיים בתוכה ובכך תרמו במידה רבה לחיים שקטים יותר ושרדו במעין שלום בזכות הלאום הלשוני המשותף ובזכות הזנתו מעת לעת בתחומי עניין.
כל זאת עד לעליית הקיצוניים עם האג'נדה שלהם אשר שינתה ומשנה את המאזנים ויוצרת פערים במכנה המשותף הלאומי הלשוני שבנו סביבו את המכנה המשותף.
אם כן, ישנן גישות נוספות ולכל אסכולה יש מרכבים שונים של לאום ולאו דווקא אחידים.
אולם, אחד והמרכיבים המשותפים לכל האסכולות זוהי תחושת השייכות והקשרים החברתיים. התהיה המסתמנת הינה איזה קשר חזק יותר מזה שקיים בין הדרוזים לבין עצמם.
הדרוזים קבוצה איתנית, עם היסטוריה ומורשת משלה החיה במעגל חברתי סגור, על פסגות ההרים, על פי האמונה הדרוזית שפת דתם הופצה בכל שפות תבל בעת הפצתה.
לרוב הדרוזים גרו בישובים לבדם כאוכלוסיה הומוגנית וככל הנראה אין זה סתמי ואם נגזר עליהם שיתוף מושבם עם אחרים, אזי שיתפו נוצרים הידועים בטולרנטיות שלהם יותר מהאחרים.
לסיכום זכותו של כל אדם לבחור את הלאום שהוא בוחר לשייך את עצמו אליו, ואין להכתיב או להפעיל לחץ על מנדהו באיזה לאום לבחור. והחשוב ביותר זוהי ההרגשה המלווה לאורך זמן, הידע המעמיק אודות "האני" של קבוצת השייכות בה בולרים ולהיות בקיאים ברזי הלאומיות על גווניה לפני שמחליטים לאיזה לאום אנו שייכים.
