הרב עובדיה יוסף הלך לעולמו בגיל 93

הרב עובדיה יוסף (נולד בליל י"ב בתשרי ה'תרפ"א, 23 בספטמבר 1920, בגדאד) הוא תלמיד חכם, פוסק ומחבר חרדי ספרדי, כיהן כרב הראשי הספרדי הראשון לציון בשנים 1973 - 1983, ומנהיגה הרוחני של מפלגת ש"ס מיום הקמתה. חתן פרס ישראל לספרות תורנית לשנת תש"ל (1970)‏ ופרס הרב קוק לשנת תשי"ד. נחשב בעיני רבים כבכיר הרבנים הספרדים בימינו ומכונה בפי תלמידיו "מרן" ו"פוסק הדור".

הרב יוסף שואף ליצור קודקס תורני אחיד לכל העדות בישראל, הכפוף לפסיקתו של רבי יוסף קארו בעל השולחן ערוך. המפעל ההלכתי שלו הוא חידוש, שכן משמעותו היא ויתור על מנהגי העדות השונות בארצות מוצאן. זהו גם מיזם חברתי, שבמסגרתו הוא מבקש לרומם את מעמדם של בני יהדות ארצות האסלאם, הספרדים, אל מול מה שהוא רואה כהגמוניה האשכנזית בעולם התורני.
שהותו במצרים.

בשנת 1947 עבר למצרים, לבקשתו של הרב עוזיאל, כדי לשמש שם אב בית דין, במצרים מצא מחויבות דתית חלשה, לא רק בקרב המוני העם, אלא גם בקרב המנהיגות ואף בקרב הרבנים המקומיים.

הרב אהרן שויקה שהיה מעסיקו מטעם הרבנות, מינה אותו לשמש כראש ישיבה בישיבתו אהבה ואחווה, והיה לצידו במאבקיו. אחת הבעיות החמורות מבחינה הלכתית הייתה מערך הכשרות, דבר אשר גרם לסכסוכים בינו ובין אישים בקהילה, וביניהם עם כמה מהרבנים. בעקבות אירועים אלה התפטר מתפקידו, שנתיים לאחר בואו, בשלהי תש"ט. כשנה לאחר מכן, בקיץ 1950, חזר לישראל. חוויותיו במצרים השפיעו עליו רבות, והדבר בא לידי ביטוי בפסיקותיו ובדרשותיו (למשל, יחסו לחילונים). שהותו במצרים השאירה ברב יוסף גם את חותמה בדמות ליקויי הראייה שמהם הוא סובל, ואשר החמירו עם השנים‏

רב ראשי לישראל.  הרב עובדיה יוסף בתפילת שחרית, 2007
בז' בחשוון ה'תשל"ג (1972) נבחר לרב הראשי לישראל ולראשון לציון, במקומו של הרב יצחק נסים ברוב של 81 לעומת 68 קולות‏[14]. התמודדותו של הרב יוסף ספגה ביקורת על שהתמודד נגד רב ראשי מכהן. מערכת הבחירות הייתה מתוחה, כאשר ברקע עמדה פרשת פסק דין האח והאחות, וכן יחסים מתוחים בין הרב יוסף לרב נסים. המתח בין שני הרבנים החל עוד בשנות ה-40, כשהרב יוסף יצא בגלוי נגד פסקי הבן איש חי‏[15]. לצדו של הרב יוסף נבחר לכהן כרב הראשי האשכנזי, הרב גורן. יחסי שני הרבנים הראשיים היו מעורערים. מועצת הרבנות הראשית נשלטה בידי הרב גורן ולתקופת זמן מה אף החליט הרב יוסף שבשל כך אין טעם שיגיע לדיוניה כלל. בשנות פעילותו כרב ראשי פעל הרב יוסף במספר עניינים הלכתיים וחברתיים בעלי תהודה ומשמעות לאומית: בין השאר, התרת נישואין עם קראים, לאחר שלמדו עם רב או רבנית את יסודות תורה שבעל פה‏[16] (פסק ברוח זו עוד בטרם הגיע למשרת הרב הראשי); קבע כי ביתא ישראל הם יהודים לכל דבר, פסיקה היסטורית שהובילה להחלת חוק השבות על יהודי אתיופיה; והתיר את כל עגונות נעדרי צה"ל במלחמת יום הכיפורים, כשהיה שותף להכרזה עליהם כמתים שמקום קבורתם לא נודע.

בשנים תשל"ז-תשנ"ד הוציא 6 כרכים של יחוה דעת, המבוססים על שיעורי הלכה שנתן במסגרת "פינת הלכה" בקול ישראל, מראשית כהונתו כרבה של תל אביב ועד סוף כהונתו כרב הראשי לישראל. ספר זה נחשב לספר הלכה פופולרי, מאחר שהתשובות נכתבות בקיצור וללא פלפולים, זאת בניגוד לשקלא וטריא הלמדני המאפיין את יביע אומר‏.

בחודש אייר תשמ"ג (1983), בעקבות חוק שקצב את כהונתם של הרבנים הראשיים לעשר שנים, הסתיימה כהונתו של הרב יוסף כרב ראשי, דבר אשר היה למורת רוחו. אחד הפעילים להשגת חקיקה זו היה שר האוצר משה ניסים בנו של הרב נסים, הראשון לציון שהוחלף בידי הרב יוסף. לתפקיד הרב הראשי הספרדי נבחר הרב מרדכי אליהו. לאחר שסיים את תפקידו המשיך הרב יוסף לכהן כדיין בבית הדין הרבני הגדול. במהלך כהונתו כדיין, החל לפעול גם כנשיא "מועצת חכמי התורה", שהנחתה את מפלגת ש"ס. כנגד מצב זה, של פעילות פוליטית על ידי דיין בבית הדין הרבני, הגישו חברי הכנסת יוסי שריד ויאיר צבן עתירות לבג"ץ, אשר קבע כי אין זה ראוי שדיין יעסוק גם בפעילות פוליטית. בעקבות פסק דין זה פרש מתפקידו כדיין, בספטמבר 1986.

{YouTubeVideo id=nXTazZXH8Tk}

{YouTubeVideo id=lBtWuA4rqc4}