המורים מרגישים מושפלים התלמידים יוצאים בלי כלים לחיים

ד"ר יפה בוסקילה, שניהלה שלושה בתי ספר במשך כעשרים שנה, ראיינה 192 אנשי חינוך וגילתה כי 90% מהם סבורים שמעמד המורה בישראל נמוך. בספרה "מעמד המורה בישראל: מזילות להזדמנות" (רסלינג) היא מביאה עדויות על פגיעה בסמכות המורים, יחס משפיל מצד הורים, עומס עבודה, שכר נמוך והיעדר גיבוי מצד המערכת. לדבריה, האחריות לשינוי אינה מוטלת רק על המורים, אלא גם על ההורים, המנהלים, משרד החינוך והמדינה.

הסופר והאמן טוביה רז הגיע לשאלה אחרת בעקבות בתו יסמין, שסיימה את לימודיה ושאלה אותו: "אז מה עכשיו?" השאלה החזירה אותו לתקופה שבה הוא עצמו סיים את לימודיו, והבין עד כמה צעירים עשויים לצאת מבית הספר בלי כלים להתמודדות עם החיים. בספרו "לקראת עידן הבהירות" הוא עוסק בשאלות של בחירה, פחד, הצלחה וכישלון, יחסים בין בני אדם, אחריות אישית ומשמעות החיים.

מציע ראיון משותף עם בוסקילה ורז על מה שמערכת החינוך מעניקה, ועל מה שהיא אינה מצליחה להעניק. מצד אחד, מורים שמרגישים שסמכותם נשחקת ושמצופה מהם להתמודד עם דרישות הולכות וגדלות. מצד שני, צעירים שמסיימים שנות לימוד ארוכות וצריכים לקבל החלטות משמעותיות על חייהם, לעיתים בלי שהייתה להם הזדמנות מספקת לעסוק בשאלות האלה במסגרת הלימודים.

האם אפשר לצפות ממורה שחוק, שאינו זוכה לגיבוי מצד המערכת וההורים, להיות גם דמות משמעותית שמכינה את תלמידיו לחיים? האם בית הספר צריך להקדיש יותר זמן להתמודדות עם כישלון, לקשרים בין־אישיים ולקבלת החלטות, או שזו בעיקר אחריות המשפחה? והאם שינוי בתוכניות הלימודים יספיק, בלי שינוי ביחס למורים עצמם?

הדיון יכול לגעת גם בשאלת הגבולות של מערכת החינוך: מה באמת אפשר לדרוש מבית הספר, ומה אנחנו, כחברה וכהורים, מטילים עליו משום שאיננו מצליחים לתת לו מענה בעצמנו?

דווקא המפגש בין מנהלת וחוקרת חינוך לשעבר לבין סופר ואב המתבונן במערכת מבחוץ עשוי להוביל לשיחה מעניינת, שחורגת מהוויכוח המוכר על שכר המורים והישגי התלמידים.

הדיון הוא גם על דמותו של הבוגר שאנחנו רוצים לראות יוצא ממנה, ועל האנשים שאמורים לעזור לו להגיע לשם.