התערוכה היתלות

גלריה אחד העם 9 הפקולטה לאמנויות – מכללת סמינר הקיבוצים היתלות / דניאל קאפ, תערוכה נודדת , פתיחה: יום ו', 12.06.2026, 12:00, אוצרת: רווית הררי.

 

התערוכה "היתלות", אשר הוצגה אשתקד בדנה גלריה לאמנות במיצב תלוי מקום, מציגה מערך עבודות חדשות במגוון סוגי מדיה, המתפקדות יחד כמעין גן פסלים מקומי, המורכב מחומרים חיים (כמו חלקי גוף של אדם וחיה), ומחומרים דוממים (עץ, אבן גיר, נר, מטריה, מקל הליכה). חומרי הפיסול השונים נקשרים ומוצמדים זה לזה, נמהלים בייצוגים צילומיים של חומרים נוספים, ויוצרים יחד מערכי פיסול חדשים, ששורשיהם נטועים בעבודות פיסול מהמרחב הישראלי, תוך ניסוח מתח מתמיד בין כמיהה להתנוססות ולהתרוממות לבין הצורך במשען ובתמיכה.

 

נקודת המוצא בעבודותיו של דניאל קאפ היא תמיד גופנית. עבודותיו נעות בין תצלומי סטילס ווידאו של פעולות גופניות שהוא מבצע, לבין פיסול המשלב ייצוגי גוף שונים. הוא מפגיש בין גוף חי לגופים דוממים, ומייצר דימויים שהנוכחות הגופנית המרכזית בהם מגיעה למצבי קצה, שעה שהיא שואפת לאיזון או להתרוממות אך נתונה במתח רב ומגלמת בתוכה גם כאב.  העבודות בתערוכה נוצרו בשנתיים האחרונות תקופה שבה ליווה האמן את אביו אל מותו, לצד האירועים הקשים שטלטלו ועדיין מטלטלים את הארץ והן מוהלות אבל אישי ופרטי באבל קולקטיבי ונעות בין הרגשי, הרוחני והפוליטי.

 

בסדרת הצילומים "היתלות" קאפ מצלם עצמו קשור בקצות אנדרטאות ופסלי חוץ, מצמיד את גופו אליהם בחבלי העמסה (ראצ'טים). הוא מתייחס לפיסול גברי, מאסיבי ומונומנטלי מברזל חלוד, שרווח במרחב הישראלי החל משנות ה-60, ובוחר בפסלי פלדה מונומנטליים בירושלים, כמו מבקש להיאחז בקרקע תרבותית יציבה. בה במידה, נדמה שתיעודם של הפסלים המוכרים שבחר, על הערכים האסתטיים והאידיאלים שהם מגלמים, כרוך גם בפעולות של שימור ושל זיכרון נוכח האתוס המקומי המשתנה בהדרגה.

 

בתצלומים נראים הפסלים "שלוש הדתות" של יגאל תומרקין (1993); "מעגלים" של מנשה קדישמן (1977), "הברות", של יחיאל שמי (1982) ו"אזור משקעים 600" של דב הלר (1985)). גופו הצעיר והפגיע של קאפ כבול לפסלים, דומם ורפוי, משתלב בהיגיון הפיסולי של כל פסל ונטמע בו, אך מעלה על הדעת קרבן הנקשר למזבח, את רעיון העקדה התנכ"י ומחשבות על יחסי אבות ובנים - אבות רוחניים ותרבותיים לצד אביו הפרטי של האמן, אשר נפטר לאחרונה.

 

עבודת הווידאו "פרוטומה (גיחזי)" מתנהגת כפסל חסר חומר וגוף, למרות היותה אנושית ואישית מאוד. בעבודה מופיע אביו של האמן בקומפוזיציה המזכירה את פסלו האבוד והנשכח של יחיאל שמי, גיחזי. פסל, אשר אבד בעת פינוי קיבוץ בית הערבה, ומתקיים דרך זוג תשלילים בארכיון המתעדים את יצירתו המוקדמת של שמי, עת פיסל בהשראת הפיסול הכנעני בחצרו של דנציגר.

 

בעוד שהכנעניים נטו לפסל דמויות תנ"כיות הרואיות, שמי בחר בגיחזי דמות תנ"כית שולית, אנטי-גיבור תנכ"י כסוג של מרד בערכי הפיסול הכנעני. עבודת הוידאו המוקרנת בהקרנה מחזורית, מבוססת על צילום אביו של קאפ כשנה לפני מותו. למעשה, זהו הצילום האחרון שלו בעבודת אמנות של בנו. דיוקן האב מצולם על מעין פרוטומה מאבן גיר במנח זהה לדמות המפוסלת, ומקל ההליכה שלו הוארך עד שנדמה כי הפסל מרחף באוויר.

 

בתרבות המערבית צורת הפרוטומה ייצגה פיסול של מנהיגים, אך על גבי המעמד המצולם בעבודת הווידאו מופיעה דמות פרטית, אנונימית לצופה, אסייתית וזרה למראה, מבטה פגיע, ומקל ההליכה התומך בה בחולייה נדמה למקל של רועה צאן כנעני. 

 

בפסלים "תן זהוב" ו"אנפה אפורה" קאפ משתמש בגפיים של חיות מקומיות, ומאריך אותן בעזרת עצמים דוממים לכדי מערכות פיסול צרות וארוכות השואפות מעלה; מעין אנדרטאות דקיקות ופגיעות, סוריאליסטיות למראה, המבוססות על הרחבת גופים של חיות ארצישראליות נפוצות, ועל ניגודים ומתחים פיסוליים פנימיים בין איבריהן השונים. המטריה השחורה שנוספה לרגל התן הזהוב היא לא רק אובייקט טעון תרבותית ובעל קונוטציות סוריאליסטיות וקולנועיות, אלא חפץ המקיים סתירה פנימית בין שבריריות וארעיות לבין השאיפה להגן ולסוכך. בראש המטריה דולק נר לבן.

 

טיפות השעווה הנוטפות ממנו על גבי המטריה מחליפות טיפות גשם מדומיינות, ויוצרות חיבור בין אש למים. בפסל השני נוצקה רגלה הדקיקה של אנפה אפורה בברונזה, בתהליך יקר ומורכב שהופך את האיבר המת למעין תכשיט זהוב, ואת המוות ליופי. רגל הברונזה שהוארכה עוד ועוד - כמו היתה עמוד תמיכה שאין ביכולתו לתמוך באמת – אוחזת במקל ההליכה המקורי של אביו של קאפ, שנתמך בו בשנותיו האחרונות.

 

פסל הקיר "צירים" המפוסל בעץ אלון נראה ספק כמו צלב ספק כמו מפגש בין שני צירים – ציר אופקי וציר אנכי – שכל אחד מהם מורכב משורת ראשים מוכפלים המבוססים על סריקת תלת ממד של פני האמן. חזרתיות הדימוי לאורך הצירים יוצרת מחווה גופנית מתמשכת של תנודות "כן" ו"לא", של הנהון ושלילה, המבטאת את התנועה הפנימית המלווה כל קבלת החלטה, כל התלבטות או בחירה. נדמה שהפסל מנציח סוג של ספק פנימי מתמיד דרך יצירת שובל של תנודות ראש מנוגדות, המשתלבות זו בזו כבמעשה שתי וערב: הסכמה הכרוכה בהפניית המבט מעלה והרכנתו על גבי ציר אנכי, שאולי מבטאת אמונה; ושלילה שהיא תולדה של תנועת סריקה אופקית של שדה המציאות, מימין לשמאל וחוזר חלילה.  בנוסף, הכפלת הראש יוצרת מעין קהל של ראשים;  התנועה האישית הופכת קבוצתית, כשם שהעצב הפרטי נמהל בזה הקולקטיבי.

 

'גן הפסלים' המקומי, הנטווה במיצב 'היתלות', אומנם נטוע בקרקע האמנות הישראלית ומושרש היטב במרחב המקומי, אך שואף להתגבהות ולהתנוססות כלפי מעלה, ומנסח כמיהה להתרוממות רוחנית דרך החומר. דרך גוף האמן וְגַפֵּי החיות, קאפ מנסה להיתלות ולהתעלות בו זמנית. הגוף השברירי כמו נאחז בחומר, מבקש למצוא בו נחמה ומשען.

 

התערוכה הוצגה לראשונה בדנה גלריה לאמנות, בקיבוץ יד מרדכי, והתאפשרה בתמיכת מועצת הפיס לתרבות ולאמנות והקרן "אמנות עכשיו" (ArtNow), נעילה: 30.7.2026, שעות פתיחה: א'-ה' 17:00-11:00 שישי ושבת: 14:00-11:00, גלריה אחד העם 9, סמינר הקיבוצים, רחוב אחד העם 9, תל אביב