יתרו שועייב בין הטקסטים לבין הזהות המונותאיסטית

 

כיצד ומדוע עוצבה מחדש דמותו של שועייב/יתרו כך שתשרת את שיח הצדק וייחוד האל בטקסטים דתיים?.

 

הדמות עברה מהלך של טרנספורמציה רעיונית: מ“כהן מדין” אל “נביא מדין”, ולבסוף לכדי יסוד קוסמי המתעלה אף על מדרגת הנבואה במסורות האימוניות הדרוזית.

 

זהו שינוי במרכז הכובד הפרשני: מחכמה שבטית-מקומית, שההתגלות מכוונת אותה מחדש אל תכליות עמוקות יותר, אל שליחות מוסרית אוניברסלית.

 

לפנינו אפוא תהליך של מסגור מחודש של הדמות בהתאם לאופק השליחות המשתנה. המקום נותר כשהיה במדיין, ההקשר הכרונולוגי סמוך אחד לשני; אולם הפונקציה הדתית משתנה שינוי מהותי. הקוראן אינו מזכיר את השם “יתרו”, כשם שהתורה אינה מזכירה את השם “שועייב”. התורה מדגישה את תפקידו של יתרו כיועץ ארגוני, חברתי, מנהלי ובענייני הנהגה ומשפט לצדו של משה.

 

אך במדרשי חז"ל דמותו של יתרו נשאה עומק רוחני וסמכות מוסרית רחבה, מעט נבואית. ואילו הקוראן מעמיד במרכז את השליחות שנשא עמו כמטיף לצדק, יושרה ואמונה באל אחד, את פועלו לרפורמה מוסרית ואת מאבקו בעוולות חברתיות וכלכליות. בכך מוצבת הדמות במיקומים תיאולוגיים שונים: שועייב כנביא מוסרי מתקן, לעומת יתרו ככהן וכיועץ בעל תבונה מוסרי ומדינית.

 

בהיבט מיקום ההתרחשויות מתקיימת סינרגיה בין שתי המסורות, מדין כמרחב גיאוגרפי משותף, קשר למשה רבינו ומעצם היותו דמות סמכותית מוסרית. בהיבט הכרונולוגיה ההיסטורית הזמן המשוער להופעת יתרו הינו בערך המאה ה-13 לפנה"ס בעוד ששועיב לפי המסורת המוסלמית הופיע כנביא קדום. יחד עם זאת, ניתן לגשר בין הדמויות על בסיס תפקיד ומשמעות.

 

כאן מסתמן סינקרטיזם פונקציונלי המצביע על קיום רעיון עומק המתלבש על שתי הדמויות במסורות שונות.

 

אולם במסורת האמונה הדרוזית, לדוגמה, מתרוממת הדמות למדרגה מטאפיזית רחבה יותר, עד כדי תפיסת הדמות כיסוד קוסמי המתלכד עם עקרון האחדות. כאן אין מדובר רק בשינוי תפקיד, אלא בהרחבת אופק המשמעות מעבר לנבואה אל סמל מטאפיזי של חכמה ותיווך.

 

ד"ר רדואן מנצור

 

הקוראן, אפוא, אינו רק משמר דמות קיימת אלא קורא אותה מחדש, זוהי פעולה של מיצוב מחודש בתוך אופק משמעות שונה. מכאן שהזהות אינה עוברת בירושה כעצם דומם, אלא מתעצבת מחדש כסיפור טעון משמעות, כסיפור הנענה לצורכי עיצוב התודעה, האתיקה והאמונה של כל מסגרת טקסטואלית והיסטורית.

 

כאשר בהיבט המחקרי, דמויות נבואיות מתפקדות כצמתים מכוננים של זהות קולקטיבית עבור קהילות מיעוט גבוליות בתוך ההיסטוריה הדתית. הנביא, במסורות רבות, איננו רק נושא של מסר תיאולוגי, אלא גם סוכן חברתי המעצב מחדש את המרחב המוסרי והפוליטי של הקהילה, ומעניק לשוליים חברתיים פריפריאליים, בהיותם מיעוטי יכולת לייצר משמעות בתוך מערכות היסטוריות הנשלטות לרוב, בידי מרכזים פוליטיים או דתיים רבי עוצמה.

 

מנקודת מבט זו, מתבלטת דמותו של הנביא שועייב עליו השלום כדגם אנליטי עשיר להבנת הקשר שבין נבואה לבין קהילות פריפריאליות, ובפרט בהקשר של עם מדיין, המופיע במקורות הדתיים כמרחב שבטי ומסחרי חוצה גבולות.

 

תפקידו של יתרו, כהן מדיין, אינו מתמצה בהיותו דמות משנית במסגרת הזיקה המשפחתית למשה, כחמיו של הנביא, אשר נשא לאישה את בתו, בין אם בִּתו הביולוגית, המאומצת או כשפחה הנחשבה כבת חורגת, אלא חורג מכך ונושא אופי של מודל ארגוני מוסרי, התורם למעבר מקבוצה שזה עתה יצאה מעבדות לחברה המבוססת על חוק וצדק.

 

בהקשר זה מציגה התורה תמונה סמלית של משה היושב לבדו “לשפוט את העם” מן הבוקר ועד הערב, דימוי המשקף ריכוזיות נבואית בשלב מוקדם, טרם התגבשות מוסדות. ואולם, דגם שלטוני זה, המבוסס על ריכוז סמכות השיפוט בידי אדם אחד, זוכה לביקורת ישירה מצד יתרו, הפונה אל משה ואומר:“לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה” (שמות י״ח, י״ז), אין מדובר בהערה טכנית בדבר עומס מנהלי בלבד, אלא בביטוי לתודעה מוקדמת בדבר מגבלותיה של הנהגה כריזמטית אם אינה מתורגמת למבנים מוסדיים ברי קיימא. על פי היגיון הטקסט, חברה אינה יכולה להתבסס על דמות יחיד, נעלה ככל שתהא, אלא מחייבת חלוקת סמכויות והקמת מערכת שיפוטית מאורגנת.

 

סיום הקטע קושר במפורש בין סדר משפטי לבין יציבות חברתית:"וְיָבֹא כָּל-הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ בְשָׁלוֹם” (שמות י״ח, כ״ג). הצדק והשלום החברתי אינם נתפסים כאן כהיעדר קונפליקט בלבד, אלא כתולדה ישירה של מערכת משפט הוגנת המסוגלת לנהל מחלוקות בתוך הקהילה. מכאן שהצדק מתפקד כתנאי יסוד לבניית חברה, ולא כערך מוסרי מופשט גרידא.

 

בעוד יתרו יתרו - רעואל רֵעַ האל 2 מופיע בספר שמות ככהן מדיין וחמיו של משה, ונושא עמו חכמה מוסדית שתרמה לבניית המערכת השיפוטית הישראלית בראשית דרכה ולכינון מוסדות חברתיים, הרי ששועייב עליו השלום מתגלה בקוראן כנביא רפורמטור הקשור לעם מדיין, ומוצג כדגם של נבואה מוסרית המתעמתת עם עיוותים של צדק כלכלי וחברתי.

 

בסיפור הקוראני נזכר שמו של שועייב אחת עשרה פעמים, ונבואתו מוצהרת בסורות "אל אעראף", "הוד", "א-שועראא", ו-"אל-קצצ". הוא אף מכונה “ח’טיב אל־אנביאא” (נואם הנביאים).

 

שועייב קשור קשר הדוק לעם מדיין ומוצג כנביא רפורמטור המתמודד עם ליקויים מבניים בחברה, ובראשם שחיתות כלכלית, רמייה והפחתה במידות ובמשקלות. כך נאמר:﴿וְאֶל-מַדְייַן אָחִיהֶם שׁוּעַיְבָּ; אָמַר: יָא קַוְמִי (בני עמי) עִבְּדוּ אֶת אַללָּה, אין לכם אל מלבדו "מָא לָכֻּם מִן אִלָּהּ עַּ'ירוּהוּ"﴾ (אל-אעראף: 85). קריאת הפסוק מקבלת ממד חברתי מובהק כאשר הוא קושר בין אמונה לבין צדק במרחב הציבורי:
﴿אֲוְפוּ אֶל-כַּיְל וְלָא תַכּוּנוּ מִן אל-מוּחְ’סִרִין, וְזִנוּ בִּאל-קִסְטָאס אל-מוּסְתַקִים﴾، מַלְּאוּ אֶת הַמִּידָּה וְאַל-תִּהְיוּ מִן הַמַּחְסִירִים; וּשְׁקְלוּ במאזני צדק. (א-שֻעראא: 181-182).

 

לפיכך מייצג שועייב בתפיסה הקוראנית נבואה החורגת מהטפה מוסרית גרידא, והופכת לפרויקט חברתי אתי המתעמת עם דפוסי ניצול בתוך הקהילה. הנבואה אינה שיח מטפיזי מופשט, אלא פעולה של עיצוב מחדש של המרחב החברתי על בסיס עקרונות המונותאיזם והצדק.

 

מכאן עולה שועייב כדגם של “נבואה רפורמטיבית” שאינה מסתפקת בקביעת עיקרי האמונה, אלא מציבה את הצדק החברתי כתנאי להמשכיות הקהילה ולשלומה. מנגד, מציג ספר שמות את יתרו כדמות חיצונית לקולקטיב הישראלי, אשר הופכת למקור של חכמה מוסדית. הוא מבקר את ריכוז השיפוט בידי משה ומציע מבנה היררכי לחלוקת סמכות שיפוטית, תוך בחירת:“אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת, שֹׂנְאֵי בָצַע” (שמות י״ח, כ״א). פסוק זה מלמד כי השיפוט בתפיסה המקראית אינו מנגנון מנהלי ניטרלי בלבד, אלא שלוחה של הברית האלוהית ותרגום מעשי של ערכים דתיים במרחב החברתי. הצדק נתפס כהתחייבות מוסרית המבוססת על יראת שמים, יושר ודחיית שחיתות. כך מתרחש המעבר מקבוצה הנאבקת על קיומה המשותף לחברה משפטית הכפופה לנורמה כוללת. עצת יתרו מסמנת רגע מכונן בהיסטוריה הישראלית המוקדמת: מעבר מהנהגה נבואית ישירה לחברה בעלת מבנה משפטי מתהווה, שניתן לפרשו כהתפתחות מוקדמת של סמכות חקיקתית ושיפוטית כתנאי ללכידות וליציבות לאחר יציאת מצרים.

 

חשיבותו של יתרו מתעצמת נוכח היותו “חיצוני” לקולקטיב הישראלי: מדייני, בן מרחב שבטי סמוך, ובכל זאת מקור לחכמה ארגונית. בכך ניתן לראות הכרה מובלעת בכך שהחכמה אינה נחלת המרכז בלבד, אלא עשויה לצמוח מן השוליים, וכי בניית צדק מחייבת לעיתים קליטת ניסיון של האחר. תפיסה זו קושרת בין שיפוט לבין מוסר דתי, בדומה לתפקידו הקוראני של שועייב, הקושר מונותאיזם להקמת “קיסט” צדק כולל של הגינות, כיבוד זכויות ואיזון מוסרי בהתנהגות. נקודת ההצטלבות המשמעותית ביותר בין שני הטקסטים, נעוצה בכך ששתי הדמויות שייכות למרחב מדיין הפריפריאלי, שמחוץ למרכז הפוליטי והתרבותי. זהו מרחב גבולי, על סף המרכז המצרי ישראלי הקדום, המעניק להן אופי של “נבואה שולית”, נבואה הצומחת מחוץ למרכז ומייצרת שיח מוסרי אלטרנטיבי, או “חכמה הבאה מן השוליים”.

 

מכאן שניתן לקבוע כי יתרו ממלא בנרטיב המקראי תפקיד מכונן בעיצוב מודל השיפוט הישראלי המוקדם, באמצעות המעבר מריכוזיותו של משה לשיטה מוסדית המבוססת על האצלה והיררכיה מוסרית. בכך הופך השיפוט בישראל הקדומה לפרקטיקה דתית חברתית משולבת, שבה סמכות ואתיקה שלובות זו בזו, והצדק מובן כתנאי ליציבות קולקטיבית ולהשגת שלום.

 

נוכחותו של יתרו, כדמות “שולית” המעניקה חכמה למרכז, מדגישה את הדינמיקה שבין נבואה למוסד, בין קודש לארגון חברתי, דינמיקה שתעמוד במוקד התפתחות המחשבה הפוליטית והדתית במסורות האברהמיות המאוחרות.

 

בהקשר העכשווי זוכה הנביא שועייב/יתרו למעמד מרכזי בחוויה הדרוזית, לא רק כנביא הנזכר בקוראן, אלא כיסוד קוסמי, סמל מאחד של הזיכרון הקולקטיבי ושל הייחודיות הרוחנית. "מקאם" קבר הנביא שועייב סמוך לכפר חיטים, אף שהקדושה הדרוזית מקומה הוא בלב, משמש כמרחב טקסי וידע המשיב ומזין את הזהות הדרוזית כזהות מיעוט הנטועה ומושרשת בהיסטוריה וקדושה עתיקות יומין, ובה בעת מסוגלת לפעול בזירה הפוליטית והחברתית המודרנית, בכך מתאפשרת לדְרוּזים הגדרה מחודשת של עצמם כקבוצה בעלת שורשים רוחניים עתיקים, אך גם כשותפה פעילה בהווה. זוהי “פרדוקס המיעוט”: הסתגרות סמלית משמרת מחד גיסא, והשתלבות מעשית במרחב הציבורי מאידך גיסא.

 

ניתן לראות בהתמקדות זו בשועייב דוגמה עכשווית ל- "ייצוג נבואי של מיעוטים" - שימוש בסמלים נבואיים ובדמויות נבואיות ליצירת לגיטימציה וזהות קולקטיבית עבור קבוצות שוליות. הקהילה הפריפריאלית מזמינה דמות נבואית כדי לבסס את מעמדה ההיסטורי והמוסרי בתוך מרחב רחב יותר, המגדיר אותה לעיתים כחריגה או שולית. כך הופך שועייב לסמל של לכידות פנימית ולמתווך בין הייחודיות הדתית לבין ההשתלבות במרחב הציבורי.

 

מבחינה תיאורטית ניתן לקרוא ייצוג נבואי זה לאור מושג “ייצור המקומיות” של אפאדוראי (2006), הרואה בזהות תהליך פרקטי סמלי הנוצר באמצעות טקסים, אתרים קדושים ורשתות חברתיות, וכן לאור הדיון של ספיבק (1988)בייצוג קבוצות שוליות בתוך נרטיבים הגמוניים. בהקשר הדרוזי, שועייב אינו רק סמל פנימי, אלא גם מוקד דרכו מתנהלת הקהילה עם ייצוגה החיצוני בתוך המדינה והחברה.

 

לפיכך, שועייב/יתרו מהווים דגם מורכב: נביא רפורמטור בקוראן, וכהן חכם במקרא, אך משותפים להם הקשרם למרחב מדין הפריפריאלי והחיבור בין קודש, צדק וסדר חברתי. בחוויה הדרוזית הופך שועייב לסמל חי של זהות מיעוט, ולדוגמה עכשווית להמשכיות הנבואה כייצוג של שיח מוסרי צדקי וכמקור ליצירת משמעות קולקטיבית.

 

בסיכומו של דבר, העיון בדמותו של שועייב ובמרחב מדין מלמד כי הנבואה אינה אירוע דתי מבודד, אלא כלי לייצוג מחדש של קהילות שוליות פריפריאלית בתוך ההיסטוריה הקדושה ולהענקת מקום בסיפור רחב החורג מגבולות הגיאוגרפיה הפוליטית. "הייצוג הנבואי" מתגלה כאן כמעשה תודעתי ומוסרי המגדיר מחדש את היחסים בין מרכז לשוליים פריפריאליים, בין מדינה לקהילה, ובין הקול האלוהי לחוויה האנושית.

 

הערות:
 

1.לשועייב שמות אחדים: שועייב, ת'אבּור; ובמקרא: חובב, אב רוחני לשושלת הקיני המיוחסת לו, רעואל, יתרו ויתרון/ ית'רון.
 

2.אין זה מקרי שלנביא שועייב עליו השלום מיוחסים עמקים הקרויים על שמו בירדן ובערב הסעודית, וכן "מקאמאת" אתרי מבקרים רבים על שמו בישראל, בירדן, באיראן ובתימן, בשל מעמדו הרם ונדודיו הרבים להפצת בשורת המונותאיזם שנשא עמו.