מהשביעי באוקטובר לפלאי דובאי הלקח שלא נלמד

הדרמה התעופתית בשמי סעודיה בטיסת פלאי דובאי 1073 כמעט והסתיימה באסון לאומי חסר תקדים, שחלקם דימו אותו לאסון התאומים ב11 ספטמבר 2001,  טייס משנה עומאני שאימץ עמדות קיצוניות, שלף גרזן חירום, דקר את הקברניט ההודי ושלח את מטוס הבואינג 737 לצלילה מטורפת של אלפי מטרים, שבדיעבד התברר שהמטרה המוצהרת הייתה לרסק אותו על נוסעיו הישראלים מעל עיר ישראלית, ורק תודות לתושייתם המדהימה וגבורתם של הקברניט הפצוע ושל חבורת נוסעים ישראלים, ובהם יניב חיון אסף רג'ואן, צביקה מנס וד"ר שוטה מוסייב, נמנע האסון בנס, והמחבל נוטרל.

 

אך בעוד הציבור הישראלי כולו מודה על הנס ומצדיע לגבורת האזרחים, במחנה השמאל מיהרו להפעיל את האוטומט הפוליטי המוכר, כמעט מבלי להמתין לחקירה המשותפת של ישראל ואיחוד האמירויות, הופנו חצי האשמה ישירות לעבר ראש הממשלה בנימין נתניהו, ודרישות להתפטרותה או פיטוריה של שרת התחבורה מירי רגב, בליווי דרישה קולנית לוועדת חקירה ממלכתית שתוצאותיה סומנו מראש להטלת כל האשם על הדרג המדיני.

 

דפוס פעולה זה משחזר במדויק את השיח ההרסני שהתפתח מיד לאחר מחדל השביעי באוקטובר, הריצה המיידית אל המגרש הפוליטי, סימון אשם יחיד ותביעה לעריפת ראשים פוליטית, כחזות הכול הם אינם מגיעים מרצון לתיקון, אם כי הם מגיעים מאובססיה פוליטית ורצון להשיג רווחים פוליטיות שנכשלו בהשגתם בדרכים דמוקרטיות בקלפי, תוך ניצול השבר הרגשי של משפחות ההרוגים והחטופים, והטראומה הלאומית שחווה עם ישראל מאסון השביעי באוקטובר, עד כדי התנהלות מופקרת שמסכנת את ביטחון המדינה, באירועים בסדר גודל כזה, כשלים לעולם אינם תוצר של אדם אחד, וחובה להפריד בין אחריות מיניסטריאלית למחדל מקצועי, שכן מדובר בשרשרת של כשלים מבניים, פרצות אבטחה בינלאומיות וקונספציות שגויות, המיקוד המוחלט של השמאל בדרג הפוליטי מייצר שלוש פגיעות קשות ביכולת ההגנה של ישראל, הראשונה מתן חסינות לדרג המקצועי, שכאשר האש מופנית רק כלפי מעלה, פקידים, גורמי תעופה אזרחית וגופי ביטחון מבינים שהם מוגנים מפני ביקורת אמיתית, אם הדרג המקצועי לא יתוחקר באומץ, הכשל הבא יישאר מעבר לפינה.

 

הפגיעה השנייה היא הנצחת הקונספציה, האשליה שלפיה "אם רק נחליף את נתניהו הכל ייפתר" מניחה שהמערכות עצמן מתפקדות ללא דופי, ופוטרת אותם מאחריותם המקצועית תוך עצימת עיניים מסוכנת מהמחדל שהם עצמם היו אחראים לו, בשביעי באוקטובר קרסה קונספציה מודיעינית וביטחונית של עשורים, שהדרגים המקצועיים היו שותפים לו באופן מלא, ואף היו בעלי ההכרעה בשאלת ההתמודדות עם אירועים ביטחוניים שחלקם היו מסכני חיים, הניסיון לצמצם את האסון לאשמת נתניהו בלבד מונע מאיתנו לשנות את תפיסת הביטחון הלאומית מיסודה, ובכלל אם היה הדבר מתממש כרצון השמאל בהדחת נתניהו וניהול הזירה בהתאם להצהרותיהם בשלוש השנים האחרונות, היינו רואים את נסראללה מחייך מצפון, וסינוואר לועג לנו ממנהרות עזה, ונשארים באותה נקודת קונספציה.

 

הפגיעה השלישית היא פירוק הלגיטימיות של מנגנוני הבדיקה, כשוועדת חקירה מסומנת מראש על ידי המחנה הפוליטי ככלי שמטרתו היחידה היא חיסול פוליטי של ראש הממשלה, והוועדה שהגדרתה ממלכתית מכילה חברים מאותו מחנה ובאותה גישה של "רק לא ביבי", היא מאבדת את האמון הציבורי הרחב הנדרש כדי ליישם את מסקנותיה המקצועיות, והופך אותה לעוד גורם פוליטי שמחפש להגיע לאותה תוצאה שמחנה השמאל מבקש, רק תחת כובע משפטי כביכול.

 

באירוע טיסת פלאי דובאי, הריטואל חוזר על עצמו באופן כמעט פארסי, במקום לנתח בקור רוח את הכשלים המערכתיים העמוקים, כמו נהלי סינון אנשי צוות בחברות זרות, התיאום הבינלאומי מול גופי המודיעין, או הצורך בשינוי אבטחת הטיסות לישראל, השיח הציבורי מוסט מיד לניגוח פוליטי שמנצחים עליו ראשי מפלגות האופוזיציה, שהם בעצמם היו חלק מהמערכת הביטחונית, ומאלה שהחדירו את זריקת ההרדמה לאורך העשורים האחרונים לשורות מערכות הביטחון, וטשטשו במודע את  החשיבה המקצועית והלוחמנית כאשר הובילו את קונספציית "אין פתרון צבאי לסכסוך הישראלי פלסטיני".

 

איש בשמאל לא עוצר לשאול כיצד טייס משנה עומאני, שסומן בעבר כסיכון ביטחוני והורחק מטיסה בארצו, הצליח להשתלב בחברת תעופה מאיחוד האמירויות ולעלות לקוקפיט של טיסה לישראל, במקום לעסוק בפרצות האבטחה האמיתיות בנמלי תעופה זרים, הם מעדיפים לנהל קמפיין בחירות מוקדם על גבם של הנוסעים שחייהם ניצלו בנס.

 

האחריות המיניסטריאלית של הדרג המדיני היא ברורה, ואף אחד אינו פוטר את הממשלה מאחריות, אך היא רק חלק אחד ומזערי מפאזל רחב ומורכב בהרבה מהכשל המקצועי שמתגלה כאן, מדינה חפצת חיים, הנמצאת תחת איומים מתמידים, אינה יכולה להרשות לעצמה לנהל את משבריה הביטחוניים דרך פריזמה פוליטית צרה של "רק לא ביבי", האחריות המיניסטריאלית לא יכולה בשום מצב לכסות על כשלים מקצועיים ולא יכולה להיענש במקומם וכשהכשל המקצועי מתורגם לפשע, הענישה אמורה להיות לדרג המקצועי בלבד, וחובת הדרג המיניסטריאלי לרענן שורות והנחיות ולמצוא את החלופות למניעת הישנות דברים.

 

אם נמשיך לאפשר למחנה השמאל להוביל קו שבו מטרת העל היא עריפת ראשים פוליטית במקום תיקון מערכתי, אנו דנים את עצמנו להנצחת המחדל הבא. כדי ללמוד ולתקן באמת, עלינו לדרוש תחקירים ענייניים ונוקבים, המעזים לגעת בכשלי העומק של המערכות כולן, ללא קשר לזהות הפוליטית של היושבים בממשלה.