ממתי הפכה שפה לסיבה לשנאה?

היא רק דיברה ערבית. ממתי הפכה שפה לסיבה לשנאה?

 

 ב־11 באוקטובר 2026, קבוצת נערים ששמעה אותה מדברת החלה להטיח בה קריאות גזעניות, ובהן ״ערבייה מסריחה״ ו״אין לך מקום במדינה הזאת״. הנוסעים האחרים, כך סיפרה משפחתה, שתקו.

 

היא בסך הכול דיברה בשפתה.

 

האירוע הזה מעורר שאלה מטרידה: איך הגענו למצב שבו אדם עלול להיות מושפל רק משום שדיבר בשפת אמו? כיצד הפכה שפה, שאמורה לאפשר תקשורת, קרבה והבנה, לסיבה לעוינות ולהדרה?.

השפה הערבית אינה שפה זרה בישראל. היא שפתם של אזרחים רבים מהחברה הערבית, אך היא גם שפתם של סבים וסבתות, אמהות ואבות במשפחות יהודיות רבות שמוצאן ממרוקו, מתוניסיה, מעיראק, מסוריה, מתימן ומארצות נוספות. זו השפה שבה סיפרו סיפורים, שרו שירי ערש, צחקו, אהבו וגידלו דורות של ילדים. עבור יהודים רבים, הערבית, על ניביה השונים ובכללם הערבית היהודית, היא חלק בלתי נפרד מן הזיכרון המשפחתי ומן המורשת התרבותית.

 

גם עבורנו, כותבי מאמר זה, הערבית אינה שפה זרה. אחד מאיתנו, בן העדה הדרוזית, דובר ערבית כשפת אם וכחלק בלתי נפרד מזהותו ומתרבותו. השנייה, יהודייה שסביה וסבתותיה הגיעו מעיראק ומסוריה, נושאת עמה את הערבית כחלק ממורשתה המשפחתית. אנחנו מגיעים מרקעים שונים, נושאים סיפורים משפחתיים ותרבותיים שונים, אך השפה הערבית היא חלק מעולמם של שנינו. היא אינה מטשטשת את ההבדלים בינינו, אלא מאפשרת לנו להיפגש, להקשיב ולגלות את המשותף.

 

אולי דווקא בכך טמון כוחה הגדול של השפה: היא אינה מחייבת אותנו להיות דומים כדי להרגיש קרובים

 

ויש בכך גם פרדוקס כואב. כיצד ייתכן ששפה שהייתה שפת הבית של דורות של יהודים הפכה לשפה שיש מי שחשים מאוימים מעצם השמעתה במרחב הציבורי? כיצד ייתכן שצעירה צריכה לחשוש לדבר באוטובוס בשפה שהיא גם שפתם של אבותיהם ואמותיהם של רבים מאיתנו?

 

כאשר אנחנו דוחים את הערבית, איננו דוחים רק את שפתו של האחר. אנחנו עלולים לדחות גם חלק מן ההיסטוריה שלנו, מן הזיכרון המשפחתי שלנו ומן השורשים התרבותיים של החברה הישראלית.

 

העברית והערבית אינן שתי שפות זרות זו לזו. במשך דורות הן נפגשו, השפיעו זו על זו ונשאו בתוכן עולמות תרבותיים משותפים. מילים, ביטויים, מנגינות וסיפורים עברו בין קהילות ובין דורות. ובכל זאת, במרחב הציבורי בישראל עצם השימוש בערבית נתפס לעיתים כהצהרה פוליטית או כסימן לזרות, במקום להיתפס כפי שהוא: ביטוי טבעי של זהות, תרבות ושייכות.

 

התרגלנו לדבר על חיים משותפים, אבל האם באמת למדנו להקשיב לשפה של מי שחי לצדנו?

 

הכרה בשפה היא הכרה באדם.

 

כאשר אדם יכול לדבר בשפתו בלי לחשוש ממבטים עוינים, מהערות או מהשפלה, הוא מקבל מסר פשוט: יש לך מקום כאן. כאשר שפה מושתקת או נתפסת כאיום, המסר הפוך: כדי להשתייך, עליך להסתיר חלק ממי שאתה.

 

הדבר נכון לערבית כפי שהוא נכון לעברית. חברה המבקשת לבנות חיים משותפים אינה צריכה לדרוש מאנשים לוותר על שפתם, אלא לאפשר לכל אדם לחוש ששפתו וזהותו ראויות לכבוד. שפה אינה רק אמצעי להעברת מידע. היא נושאת זיכרונות, רגשות, ערכים ותחושת שייכות. כאשר אנחנו לומדים אפילו כמה מילים בשפתו של האחר, אנחנו עושים יותר מאשר לרכוש אוצר מילים. אנחנו מביעים נכונות להתקרב לעולמו.

 

מילה אחת בערבית, ברכת שלום בעברית, ניסיון קטן להבין ביטוי בשפה אחרת, עשויים לשנות את אופיו של מפגש אנושי. לא משום שהם מוחקים מחלוקות או פותרים סכסוכים, אלא משום שהם מאפשרים לראות את האדם שמאחורי הזהות הקבוצתית.

 

הזכות לכבוד היא זכות אנושית בסיסית. גם מי שזהותו שונה משלנו זכאי לאותו כבוד במרחב הציבורי. אך האירוע הזה מעלה סוגיה מטרידה נוספת, שאסור לנו להתעלם ממנה: שתיקתם של הנוכחים.

 

לפי הדיווח, הנוסעים האחרים לא התערבו. ייתכן שחששו, ואפשר להבין את הפחד מפני עימות. ובכל זאת, השתיקה מעוררת שאלה חברתית וחינוכית חשובה. איזה מסר מקבל אדם שמושפל בפומבי כאשר איש אינו עומד לצדו? ואיזה מסר מקבלים הפוגעים כאשר הסביבה אינה מגיבה?

 

חיים משותפים אינם נבחנים רק בשאלה אם אנחנו עצמנו נמנעים מפגיעה באחר. הם נבחנים גם בנכונות שלנו לא להשאיר אדם לבדו ברגע שבו פוגעים בכבודו. וכאן נכנסת לתמונה מערכת החינוך.

 

ילדים ובני נוער לומדים מן הסביבה אילו שפות נחשבות רצויות, אילו זהויות זוכות להערכה וממי צריך להתרחק. לכן, אם אנחנו רוצים חברה אחרת, עלינו ליצור כבר בבתי הספר מפגשים שבהם עברית וערבית נשמעות באופן טבעי ומכובד.

 

לא די ביום שיא של חיים משותפים, בשיעור חד־פעמי על סובלנות או בכרזה הקוראת לכבד את האחר. דרושה נוכחות מתמשכת של שתי השפות בחינוך, בתרבות ובמרחב הציבורי. בשלטים, במוסדות ציבור, במפגשים קהילתיים ובמרחבים שבהם אנשים נפגשים מדי יום. דרושים מפגשים שבהם אנשים אינם רק לומדים על האחר, אלא לומדים להכיר אותו, להקשיב לו ולדבר איתו.

 

לגיטימציה לשפה אינה מסתכמת בזכות החוקית להשתמש בה. היא נבחנת גם בתחושת הביטחון של אדם להשמיע אותה בקול, בלי לחשוש שיידרש להצדיק את עצם נוכחותו.

 

אין פירוש הדבר שעלינו להתעלם מן הכאב, מן הפחדים ומן המחלוקות בחברה הישראלית. להפך. דווקא במציאות מורכבת ורוויית מתחים, היכולת להקשיב לשפה אחרת היא ביטוי של אומץ אנושי ואזרחי. אין צורך להסכים על הכול כדי לכבד זה את זה, ואין צורך לחלוק זהות אחת כדי לחלוק מרחב חיים משותף

 

שלום אינו מתחיל בהכרח סביב שולחן המשא ומתן. לפעמים הוא מתחיל באוטובוס, בכיתה, בבית חולים, בחנות או במפגש אקראי ברחוב. הוא מתחיל ברגע שבו אדם שומע שפה שאינה שפתו ובוחר לא להיבהל ממנה, אלא להכיר בזכותו של האחר להשמיע את קולו.

 

הצעירה הדרוזית שעלתה לאוטובוס לא ביקשה לשנות את העולם. היא רק רצתה לנהל שיחת טלפון בערבית. בחברה שבה אנחנו מבקשים לחיות, זה צריך להיות הדבר הטבעי ביותר בעולם.

 

אנחנו, יהודייה ודרוזי, מגיעים מעולמות שונים, אך יודעים שהשפה יכולה להיות מקום של מפגש ולא של הפרדה. היא יכולה לחבר בין קהילות, בין תרבויות וגם בין דורות. בין צעירה דרוזית המדברת בטלפון לבין יהודי ששפת ילדותם של סביו וסבתותיו הייתה ערבית. בין העבר שאנו נושאים עמנו לבין העתיד שאנו מבקשים לבנות כאן.

 

שפה אינה צריכה להיות גבול שמפריד בין בני אדם. היא יכולה להיות הגשר שמאפשר להם להיפגש.

 

המבחן האמיתי שלנו כחברה אינו רק ביכולת לומר שלום בשפתו של האחר, אלא בנכונות להקשיב לו, לכבד את שפתו ולהכיר בזכותו להרגיש שייך. כי חברה שבה אדם חושש לדבר בשפת אמו אינה יכולה להתגאות בחיים משותפים. שלום אמיתי מתחיל במקום שבו איש אינו צריך להשתיק את שפתו כדי להרגיש בבית.

 

על הכותבים

 

ד״ר שירה סופר־ויטל היא מרצה בכירה ומנהלת אקדמית של התואר השני בחינוך בקריה האקדמית אונו, חוקרת שפה, זהות ורב־תרבותיות. בעלת ניסיון רב בהוראת השפה הערבית, ומקדמת בהתנדבות יוזמות חינוכיות וחברתיות להיכרות בין קהילות ותרבויות מגוונות בחרה הישראלית, ובהן היכרות עם החברה הדרוזית, מתוך מחויבות לבניית גשרים ולטיפוח חיים משותפים בחברה הישראלית.

 

ד״ר אמל עאמר, הוא מרצה, איש חינוך, חוקר ומנהל בית ספר לשעבר, העוסק בחינוך, במנהיגות חינוכית ובסוגיות של שפה, זהות וחברה. ד"ר עאמר פועל במסגרות אקדמיות וחינוכיות, ובהן אוניברסיטת בר־אילן, המכללה האקדמית הערבית לחינוך בחיפה והקריה האקדמית אונו. בעשייתו הוא משלב מחקר, הוראה וניסיון מעשי במנהיגות חינוכית, לצד קידום הבנה הדדית וחיים משותפים בין קהילות בחברה הישראלית.