ראיתי את ישראל יוצאת מבידוד אסור לנו לחזור אליו

לכן, כאשר ראיתי השבוע משלחות קמות ויוצאות עם עלייתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לדוכן העצרת הכללית, לא ראיתי רק תמונה טלוויזיונית  ראיתי תמרור אזהרה.

 

בספטמבר 1990, לאחר האירועים בהר הבית, ישראל מצאה את עצמה תחת ביקורת בינלאומית קשה. הכרתי מקרוב את התחושה שבה אתה מייצג מדינה חזקה מבחינה צבאית, אך מגלה עד כמה קשה לפעול כאשר המרחב המדיני הולך ומצטמצם.

 

אבל ראיתי גם את התהליך ההפוך. ראיתי כיצד שוברים בידוד

בדצמבר 1991 בוטלה החלטת העצרת הכללית 3379, שהשוותה את הציונות לגזענות. 111 מדינות הצביעו בעד ביטולה.

הייתי אז חבר במשלחת ישראל לאו"ם וראיתי מקרוב את העבודה המדינית שנדרשה כדי להגיע לתוצאה הזאת. השגריר יורם ארידור, הממשל האמריקני והדיפלומטיה הישראלית פעלו באופן שיטתי מול מדינות רבות.

זה לא קרה מפני שהעולם השתכנע לפתע בצדקת ישראל. זה קרה משום שהייתה מטרה מדינית, הייתה אסטרטגיה והייתה פעולה מתמשכת להשגתה.

לאחר בחירת יצחק רבין לראשות הממשלה ב־1992 וההתפתחויות שהובילו להסכמי אוסלו, ראיתי שינוי נוסף. מנהיגים ונציגים שבמשך שנים שמרו מרחק מישראל ביקשו לפתע להיפגש עם ראש הממשלה הישראלי.

בתקופת השגריר גד יעקבי הייתי מעורב גם במהלך שבסופו נבחרה ישראל לוועדת האו"ם למידע. גם זה לא היה אירוע טכני בלבד. הוא ביטא שינוי במעמדה של ישראל וביכולתה להשתלב במוסדות הבינלאומיים.

המסקנה שלקחתי מאותן שנים פשוטה: בידוד מדיני אינו גזירת גורל. אבל הוא גם אינו נעלם מעצמו.

 

 

 באוקטובר וההון המדיני, לאחר הטבח של 7 באוקטובר עמדה לישראל לגיטימציה בינלאומית רחבה להגן על עצמה ולהחזיר את החטופים. מנהיגים הגיעו לישראל והביעו הזדהות עמוקה עם אזרחיה.

כמעט שלוש שנים לאחר מכן, חלק גדול מההון המדיני הזה נשחק.

המלחמה הממושכת בעזה, מספר הנפגעים האזרחיים, הוויכוח סביב הסיוע ההומניטרי, שאלת היום שאחרי והיעדר מסלול מדיני ברור שינו בהדרגה את האווירה הבינלאומית.

אפשר וצריך להתווכח עם חלק מהביקורת. ישראל מתמודדת עם אויבים אמיתיים, ובראשם חמאס, שביצע את טבח 7 באוקטובר. אסור לטשטש עובדה זו.

אבל מדיניות חוץ אינה נמדדת רק בשאלה אם אנחנו צודקים. היא נמדדת גם ביכולת לתרגם צדק, כוח והישגים צבאיים לתוצאה אסטרטגית.

כאן נמצאת בעיניי הבעיה המרכזית.

 

נאום נתניהו – ומה שקרה באולם

טוב שראש ממשלת ישראל הגיע לעצרת הכללית. כאשר ישראל מותקפת בזירה הבינלאומית, ראש הממשלה צריך להופיע ולהציג את עמדתה.

נתניהו הציג בתקיפות את האיום האיראני, הגן על פעולות ישראל, דחה את ההאשמות המופנות כלפיה ותקף בחריפות את מבקריה.

אבל התמונה באולם הייתה קשה להתעלמות: משלחות רבות קמו ויצאו כאשר ראש הממשלה עלה לדוכן, בעוד אחרים נשארו באולם ותומכים הריעו לו.

אין להסיק מכך שכל מדינה שיצאה מן האולם הפכה לאויבת ישראל או ניתקה עמה את יחסיה. לישראל עדיין בריתות, שותפויות וקשרים עמוקים עם מדינות רבות.

אבל מבחינה מדינית וסמלית זו תמונה שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להתעלם ממנה.

גם התגובות שלאחר הנאום לא הצביעו עד כה על שינוי מגמה. לא נולדה בעקבותיו יוזמה מדינית חדשה או תפנית משמעותית ביחסה של הקהילה הבינלאומית לישראל.

מכאן המסקנה: נאום יכול להסביר מדיניות; הוא אינו יכול לבוא במקומה.

 

ארצות הברית – נכס אסטרטגי, לא תחליף למדיניות

היחסים עם ארצות הברית הם אחד הנכסים האסטרטגיים החשובים ביותר של ישראל. שיתוף הפעולה הביטחוני, המדיני והטכנולוגי בין המדינות הוא מרכיב מרכזי בעוצמתה של ישראל.

אבל דווקא משום שהקשר עם וושינגטון חשוב כל כך, אסור להפוך אותו לתחליף לאסטרטגיה בינלאומית רחבה.

 

הווטו האמריקני הוא נכס אסטרטגי; אסור שהוא יהפוך לתוכנית המדינית של ישראל.

האינטרסים של ארצות הברית ושל ישראל קרובים מאוד, אך אינם זהים בכל סוגיה. ישראל צריכה לשמר את הברית עם ארצות הברית, ובמקביל לבנות ולחזק את יחסיה עם אירופה, מדינות ערב המתונות ומדינות נוספות בעולם.

 

איראן – מהו היעד?

איראן ממשיכה להיות אחד האתגרים האסטרטגיים המרכזיים של ישראל.

ישראל הוכיחה יכולות מודיעיניות וצבאיות משמעותיות. אבל גם כאן השאלה אינה רק במה ניתן לפגוע, אלא מה מבקשים להשיג לאחר מכן.

מהו היעד לגבי תוכנית הגרעין והטילים? כיצד מונעים מאיראן לשקם יכולות שנפגעו? וכיצד משלבים כוח צבאי, לחץ כלכלי ודיפלומטיה בתוך אסטרטגיה אחת?

גם מצרי הורמוז, פעילות החות'ים והאיום על נתיבי השיט אינם עניינים ישראליים בלבד. הם נוגעים לארצות הברית, למדינות המפרץ, לאירופה, לסין ולכלכלה העולמית.

 

הישג צבאי הופך להישג אסטרטגי רק כאשר ברור מה רוצים להשיג באמצעותו.

 

יהודה ושומרון – משילות היא גם מדיניות חוץ

הטרור הפלסטיני הוא איום ממשי ויש להילחם בו בתקיפות. במקביל, אלימות של גורמים קיצוניים בקרב המתיישבים פוגעת בביטחון, בשלטון החוק וגם במעמדה הבינלאומי של ישראל.

שירתתי בעבר כסגן מפקד מרחב שומרון. מניסיוני, רוב המתיישבים ידעו לעבוד עם צה"ל ולהבין שהצבא הוא הסמכות הביטחונית בשטח.

אירועים כמו אלה שראינו באזור קוסרה מחייבים אכיפת חוק ברורה. לשם כך קיימות המשטרה ומג"ב. צה"ל מתמודד עם איומים בכמה חזיתות, ואין סיבה להעמיס עליו משימות שיטור אזרחיות שניתן לבצע באמצעות הגופים שהמדינה הקימה למטרה זו.

משילות פנימית היא גם מרכיב בעוצמה המדינית של ישראל.

 

לא כל ביקורת היא בידוד

חשוב להיזהר גם מהגזמה.

ישראל אינה דרום אפריקה של תקופת האפרטהייד, ואין מקום להשוואה אוטומטית בין המצבים. לישראל קשרים ביטחוניים, כלכליים, מדעיים וטכנולוגיים עמוקים עם מדינות רבות.

אבל דווקא משום כך אסור להתעלם מסימני אזהרה.

בידוד אינו מתחיל ביום אחד או בהחלטה אחת. הוא נבנה בהדרגה: הצבעה נוספת נגדך, מדינה נוספת שמתרחקת, מנהיג שמסרב להיפגש, ציבור צעיר שמשנה את יחסו, מוסד בינלאומי שבו קשה יותר לפעול.

מי שחווה תקופה שבה ישראל נאלצה להיאבק על מקומה במערכת הבינלאומית צריך לזהות את התהליך לפני שהוא הופך למציאות קבועה.

 

ישראל צריכה ליזום

ישראל אינה צריכה להמתין ליוזמה שתיכפה עליה מבחוץ. עליה להניח על השולחן יוזמה ישראלית.

בעזה צריך להגדיר באופן ברור את היום שאחרי ואת הגורמים שאינם חמאס שיוכלו לקחת אחריות אזרחית.

ביהודה ושומרון יש לחזק את המשילות ואת אכיפת החוק לצד המאבק בטרור.

מול סעודיה ומדינות ערב המתונות צריך לחדש את המאמץ לבניית מסגרת אזורית רחבה.

מול איראן דרושה אסטרטגיה המשלבת כוח צבאי, לחץ כלכלי ודיפלומטיה, עם הגדרה ברורה של היעד הסופי.

ומול אירופה וארצות הברית ישראל צריכה לא רק להסביר למה היא מתנגדת, אלא להציג מה היא מציעה.

 

אפשר לצאת מבידוד, כאשר ראיתי השבוע משלחות יוצאות מאולם העצרת, נזכרתי באותו אולם לפני יותר משלושים שנה.

אבל נזכרתי גם במה שקרה אחר כך.

ישראל ידעה לשנות את המציאות. ביטול החלטה 3379 לא קרה מעצמו. השינוי ביחסים עם מדינות רבות לא קרה מעצמו. פריצות הדרך המדיניות לא הגיעו מפני שהעולם החליט לפתע לאהוב את ישראל.

ישראל עשתה זאת לא באמצעות ויתור על כוחה, אלא באמצעות חיבור בין כוח ליוזמה.

זה הלקח שצריך להנחות אותנו גם היום.

 

עוצמה צבאית מגינה על מדינת ישראל מפני אויביה. עוצמה מדינית מאפשרת לה להפוך הישגים צבאיים למציאות אסטרטגית טובה יותר.

ישראל זקוקה לשתיהן.

והלקח שלמדתי באו"ם לפני יותר משלושה עשורים עדיין נכון:

בידוד אינו גזירת גורל, אבל כדי לצאת ממנו צריך ליזום.

 

 

בהיג מנצור, שגריר בדימוס, לשעבר ראש מועצת עוספיא, בוגר המכללה לביטחון לאומי.