זעקת משפחות החטופים החללים

 

ירון משה כהן ראש מנהלת החטופים הנעדרים והשבים: "יש משפחות שנחשפו במשך תקופה ארוכה לאירועים שהדעת לא סובלת וטרור פסיכולוגי מתמשך"

 

הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי קיימה דיון מיוחד תחת הכותרת "אימהות ומשפחות החטופים החללים" לציון יום הזיכרון.

 

יו"ר הוועדה ח"כ מירב כהן: "אנחנו מתכנסים היום לדיון לציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, כדי להפנות את המבט והלב אל אימהות ומשפחות החטופים והחטופות החללים. בטבח הנורא של 7 באוקטובר נחטפו לרצועת עזה 251 חיילים ואזרחים, ישראלים וזרים, והם הצטרפו לארבעת החטופים שכבר היו מוחזקים ברצועה במשך כעשור. מתוך 255 החטופים, לצערנו הרב, 87 חזרו כחללים. מתוכם, 41 נהרגו או נרצחו בשבי. מאחורי המספרים הללו יש שמות, יש פנים, יש חיים שנגדעו, ויש משפחות שלא חדלו לאהוב - ולא חדלו להיאבק. במשך 843 ימים, עד החזרתו של החטוף האחרון, רן גווילי ז"ל, כל מדינת ישראל עקבה בהערצה עמוקה אחר המאבק של משפחות החטופים להשבת יקיריהן, ובפרט מאבקן של האימהות".

 

אסתר בוכשטב אמא של יוגב בוכשטב ז"ל: "בשנה הראשונה הייתי מלאת תקווה שאצליח להחזיר את בני אבל זה לא קרה. הסיפור שלנו הוא מורכב. התחושות שלנו היו של חוסר אונים, שאנחנו לבד ושהמאבק הוא עלינו כמשפחה. האמנו שהמדינה תעשה הכל להחזיר את כל החטופים. באחד הימים הודיעו לנו שיוגב לא בחיים ונדרשנו לשמור על כך בסוד כי יש בעיות מודיעין ואחר כך ביטלו את הבשורה המרה ואחרי כחודשיים קיבלנו את הבשורה המרה בפעם השנייה ואמרו כי הפעם זה וודאי. אחרי שקברנו אותו החיים שלנו נכנסו לייאוש. בסוף הלוויה הבנתי שאנחנו סיימנו את הסיפור שלנו אבל סיפור החזרת החטופים לא הסתיים כי היו עוד חטופים והמשכנו במאבק עד החטוף האחרון.

 

דוריס אילוז אמו של גיא אילוז ז"ל שיתפה בדמעות על רגעי חטיפת בנה והתקפי ה-PTSD שרצף האירועים גרם לה. "יצאתי למשלחת לאו"ם ולצלב האדום.גיא היה הבן היחיד שלי. אין לי כל תמיכה של משפחה כזו או אחרת. אני לא מוכרת כנפגעת פעולות איבה. אני לא מצליחה כיום לקרוא יותר מ-4 משפטים ברציפות ולהבין אותם. אני לוקחת תרופות. יושבים פה אנשים שמבינים איזו סאגה אני עוברת בכל פעם. אין לי כוחות".

 

חגית חן אמו של איתי חן ז"ל פנתה לוועדה מבית העלמין: "אנחנו לא במסוגלות לעבוד. מה שעברנו בשנתיים וחודש שאיתי היה חטוף הוא לא נתפס. המשפחה שלנו מפורקת לגמרי. יש לי עוד שני ילדים שאני לא מסוגלת לתפקד כאמא שלהם". האב רובי חן הוסיף: "מחזורי העסק שלנו ירדו ב-80%. אני מרגיש ששיגרו אותנו ליקום מקביל בלי שום עוגנים".

 

אמונה ליבמן אחותו של אליקים ליבמן ז"ל: "אחי התקשר מהנובה ואמר שיורים עליהם וביקש שתגיע עזרה. הוא נשאר לטפל בפצועים. הראו לנו סרטון שלו נחטף לעזה. אמרו לנו בסוף שהוא נשרף באמבולנס. אני פה לייצג את המשפחה שלנו ואחים של משפחות החטופים. יש התמודדות  קשה. אני עו"סית עם שני תארים ואני ובני משפחה נוספים מובטלים ולא מצליחים לחזור לעבודה. כרגע אנחנו לא מוכרים כמשפחת חטופים רשמית על ידי מדינת ישראל. חיינו כ-210 ימים במחשבה שהוא חטוף".

 

ח"כ שלי טל מירון: "כל כך הרבה אנשים ישבו פה בדיונים ועשינו הכל כדי שהם ישובו ואני מרגישה כישלון כל כך מוסרי עמוק. נכשלנו בלהחזיר אותם מספיק מהר הביתה ועכשיו אנחנו נכשלים בלתת את המעטפת למשפחות. כתבתי ליו"ר הכנסת מכתב עם בקשה להקמת ועדה מיוחדת לטיפול בחטופים ובני משפחותיהם. אין קשר לפוליטיקה לנושא הזה ולא נעניתי. יש כסף ואני רואה לאן הוא הולך. 

 

רישל צרפתי אמו של אופיר צרפתי ז"ל: "עמדתי מול קברו של בני 3 פעמים. שלוש פעמים קברנו אותו, 3 פעמים קיבלנו דו"חות פתולוגיים. בפעם השלישית רציתי להיקבר לידו. החמאס החזיק בבני כקלף מיקוח. המדינה לא טרחה לומר לי שאני מקבלת ילד בתשלומים ושאני צריכה לקבור אות בשלבים. אני מנסה להכיר בו כחלל חטוף עד קבורתו ה-3. אין חזרה גנרלית לאמא שצריכה להתמודד אובדן של ילד".

 

ירון משה כהן ראש מנהלת החטופים הנעדרים והשבים: "יש אולי תחושה שהאירוע נגמר ובמובנים מסוימים אנחנו מבינים שהאירוע רק מתחיל. יש משפחות שנחשפו במשך תקופה ארוכה לאירועים שהדעת לא סובלת וטרור פסיכולוגי מתמשך". כהן פירט את סוגי התגמולים השונים שהחטופים או בני משפחותיהם קיבלו. "אין פירמידה של כאב אלה התאמה לצרכים השונים". דוריס: "המנהלת הודיעה לכולם שבעצם אנחנו מקבלים תמיכה פיננסית ומשפטית אבל אני לא יכולה להתקיים מ-7000 שקל". כהן: "מי שלא שהה בעוטף בבוקר ה-7 באוקטובר לא מוכר כנפגע פעולות איבה

 

עו"ד הדס גבריאל : "אתם זכאים לקבל סיוע משפטי דרכנו ונשמח לסייע בכל מה שנדרש. בהיבט פגיעות פעולות איבה הסיוע מקיים למעלה מ-60 הליכים משפטים להכרה כנפגעי פעולות איבה גם אם הם לא נכחו באירוע".

 

ח"כ סימון דוידסון: "אנחנו נעשה הכל כדי להקל על הנושא הכלכלי של המשפחות אבל בעיקר על הזיכרון ולא לשכוח את החללים. יש משפחות שחוות את הכאב הזה באופן שלא ניתן להבין. יש אחים והורים שלא יכולים לחזור לחיים. יש אחים ואחיות שהיו שנתיים בתוך אירוע מטורף שלא ניתן להבין אותו. מה שאנחנו עושים לא מספיק.

 

איילת סמרנו אמו של יונתן סמרנו ז"ל: אין לי שום יכולת להישאר בארץ ביום הזיכרון. זה יום הזיכרון השלישי שאני בחו"ל. מאז שבני חזר אני מרגישה שקופה. ביום שבני חזר לא הצלחתי ללכת לעבודה כשכל תקופת החטיפה עבדתי כדי לנקות את הראש. אני שבר כלי שלא מצליח לקום. השתכרתי לפני החטיפה מהמשכורות הגבוהות במשק". בהמשך התפרקה ושיתפה בדמעות שהיא לא מסוגלת לשבת עם משפחתה בערבי שישי. "ביום שבני חזר הרגשתי כאילו הכניסו שואב אבק לגוף שלי ושאני ריקה מבפנים. יש לי משכנתא מטורפת. מגיע לנו להשתכר בכבוד. אני לא רוצה להיות נתמכת מדינה. אני מצפה מהמדינה לתקופת הסתגלות ראויה. אני לא רוצה להיות שבויה של פוליטיקאים. מצעד החיים לא הוציאו בני משפחות של חללים מהשבי. רק את השורדים.

​