מסעו של האמן עלאא ערמון מדמשק לתל אביב
האיש שוויתר על החלוק הלבן כדי להלביש את העולם בצבעים, בזמן שרבים חולמים על קריירה בטוחה, עלאא ערמון עשה את ההפך. הוא עזב את לימודי רפואת השיניים בדמשק, ויתר על מקצוע מכובד ועל עתיד מובטח, ובחר בדרך שלא מבטיחה דבר, מלבד האפשרות להיות נאמן לעצמו.
היום, אחרי שנים של יצירה, הוא מבקש לעשות את הדרך מדמשק לתל אביב ולהפוך לאחד הקולות החדשים והמעניינים בעולם האמנות הישראלי.
יש סיפורים שמתחילים בהצלחה. הסיפור של עלאא ערמון מתחיל דווקא בוויתור. לא על חלום, אלא על חיים שלמים שתוכננו עבורו.
עלאא, יליד מג'דל שמס, התאהב בציור כבר בגיל 13. בעוד בני גילו שיחקו בכדור, הוא ישב שעות מול דף לבן. הוא לא למד לצייר מתוך ספרים, אלא מתוך התבוננות בטבע, באנשים ובאור המשתנה על הרי החרמון. כבר אז הבין שהמכחול הוא השפה שבה הוא מצליח לבטא את עצמו. אלא שהמשפחה חלמה עבורו עתיד אחר.
לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, שלח אותו אביו לדמשק ללמוד רפואת שיניים – מקצוע יציב, מכובד ובטוח. במשך שנה ניסה עלאא להשתלב במסלול שנבחר עבורו, אך ככל שחלף הזמן הבין שהוא חי את החלום של מישהו אחר.
מי שהבחינה בכך הייתה דווקא סבתו מצד אביו. היא עודדה אותו להקשיב לקול הפנימי שלו ולא לחשוש לבחור בדרך הקשה יותר. בתמיכתה עזב את לימודי רפואת השיניים ופנה ללימודי אמנות בדמשק – החלטה ששינתה את מסלול חייו.
עם סיום לימודיו חזר למג'דל שמס כאמן מקצועי. במשך השנים הציג את יצירותיו בפסטיבלים ובתערוכות רבות במגזר הערבי, מכר ציורים לאספנים ולאוהבי אמנות, ובנה לעצמו שפה אמנותית ייחודית.
הציורים שלו אינם רק יצירות צבעוניות. פנס ישן מסמל זיכרון שאינו כבה. יד הבוקעת מן האדמה ואוחזת בפרח מבטאת תקווה הצומחת מתוך קושי. סירה בודדה בים הופכת למשל על המסע האנושי. בכל עבודה שלו מסתתר סיפור, ובכל משיכת מכחול יש רגש.
אבל מבחינתו של עלאא, הפרק החשוב ביותר עדיין לא נכתב. אחרי שהצליח לבסס את שמו בעולם האמנות בחברה הערבית, הוא מבקש כעת לפרוץ אל מרכז הבמה הישראלית. המסע שלו מדמשק לתל אביב הוא הרבה יותר ממעבר בין שתי ערים – זהו מעבר בין שני עולמות. מדמשק, שבה גיבש את זהותו כאמן, אל תל אביב – בירת התרבות והאמנות של ישראל, שבה הוא מקווה להציג את יצירותיו בפני קהל רחב, גלריות, מוזיאונים ואספנים.
"אני לא מצייר כדי למכור ציורים," הוא אומר. "אני מצייר כדי לגרום לאנשים לעצור לרגע, להרגיש, ולראות את העולם קצת אחרת."
בימים שבהם החברה הישראלית מחפשת סיפורים שמחברים בין אנשים דרך תרבות ויצירה, סיפורו של עלאא ערמון הוא תזכורת לכך שאמנות אינה מכירה בגבולות. צבע אינו שייך לשפה אחת, וציור טוב אינו שואל מי עומד מולו.
ייתכן שהדרך ממג'דל שמס לדמשק הייתה התחנה שבה הפך לצייר. אבל הדרך מדמשק לתל אביב היא הדרך שבה הוא מבקש להפוך לאמן מוכר בישראל, ומשם, אולי, גם בעולם.
