הפרדוקס שמעסיק רבים בישראל

לבנון בין ביירות לטהרן: האם הריבונות הלבנונית עדיין קיימת?, הכללת לבנון בהבנות אזוריות בין איראן לארצות הברית מעלה מחדש את השאלה: האם ההחלטות על עתיד המדינה מתקבלות בביירות, או שמוקדי הכוח האמיתיים נמצאים מחוץ לגבולותיה?.

 

בשנים האחרונות, וביתר שאת על רקע ההתפתחויות האזוריות האחרונות, הולכת ומתחזקת התחושה כי סוגיית לבנון אינה נדונה עוד רק בביירות. כאשר גורמים אזוריים ובינלאומיים עוסקים בעתידה של לבנון במסגרת הבנות רחבות יותר בין Iran, United States, ישראל ושחקנים נוספים, עולה שאלה עקרונית: עד כמה לבנון באמת שולטת בגורלה שלה?.

 

מבחינה רשמית, Lebanon היא מדינה ריבונית לכל דבר ועניין. יש לה ממשלה, פרלמנט, צבא ונציגות בינלאומית. אולם במשך שנים רבות מתקיימת במדינה מציאות מורכבת שבה Hezbollah מחזיק כוח צבאי ופוליטי משמעותי, שאינו כפוף באופן מלא למוסדות המדינה. מציאות זו יצרה פער הולך וגדל בין הריבונות הרשמית של לבנון לבין יכולתה המעשית לקבל החלטות עצמאיות בנושאים אסטרטגיים.

 

הטענה המרכזית שמעלים מבקרי המצב היא כי כל עוד חיזבאללה מחזיק ביכולות צבאיות עצמאיות ובקשר אסטרטגי עמוק עם איראן, קשה לראות בממשלת לבנון את הגורם היחיד הקובע בנושאי מלחמה ושלום. מבחינתם, כאשר סוגיית לבנון נכללת בדיונים ובהבנות אזוריות רחבות בין וושינגטון לטהרן, הדבר אינו מקרי אלא משקף הכרה במציאות שבה לאיראן יש השפעה משמעותית על הזירה הלבנונית.

 

מכאן נולד הפרדוקס שמעסיק רבים בישראל ובמדינות ערב. אם איראן נתפסת כבעלת השפעה כה עמוקה על לבנון, מדוע ישראל ממשיכה לנהל משא ומתן מול גורמים לבנוניים ולא מול איראן עצמה?.

 

התשובה טמונה בהבחנה בין מציאות פוליטית לבין עקרונות מדיניים. ישראל והקהילה הבינלאומית מכירות בלבנון כמדינה ריבונית. הכרה באיראן ככתובת רשמית למשא ומתן על עתיד לבנון עלולה להתפרש כהודאה בכך שהמדינה הלבנונית איבדה את עצמאותה. לכן מבחינה דיפלומטית, הכתובת נשארת ביירות, גם אם בפועל קיימים גורמי כוח נוספים המשפיעים על קבלת ההחלטות.

 

עם זאת, מנקודת מבט אסטרטגית, יש הסבורים כי כל הסדר ארוך טווח בלבנון מחייב התייחסות גם למערכת האינטרסים האזורית שמאחורי חיזבאללה. לטענתם, ניתן להגיע להסכמים עם ממשלת לבנון, אך ללא שינוי במערכת היחסים שבין איראן לחיזבאללה, קשה יהיה להבטיח יציבות מלאה לאורך זמן.

 

מנקודת מבט זו, השאלה איננה רק האם ישראל צריכה לדבר עם לבנון או עם איראן. השאלה האמיתית היא האם לבנון מסוגלת לשוב ולהיות המדינה היחידה שמקבלת החלטות בשטחה. כל עוד התשובה לכך אינה חד-משמעית, ימשיך להתקיים הפער בין הריבונות הרשמית של לבנון לבין המציאות האסטרטגית המורכבת שבה היא פועלת.

 

ייתכן שבעתיד יראו היסטוריונים בתקופה הנוכחית נקודת מבחן מכרעת. לא רק עבור לבנון, אלא עבור כל המזרח התיכון. משום שבסופו של דבר, המאבק על לבנון אינו רק מאבק על גבול, ביטחון או השפעה אזורית אלא מאבק על עצם משמעותה של הריבונות במזרח התיכון של המאה ה־21.