מי יקבע את עתיד ישראל אזרחיה או הלחצים מבחוץ?
לא בירושלים ולא בוושינגטון: מי יקבע את עתיד ישראל אזרחיה או הלחצים מבחוץ? בעיצומה של תקופה ביטחונית רגישה, כאשר גבולה הצפוני של ישראל ממשיך לעמוד במוקד המתיחות האזורית, הולך ומתרחב הוויכוח הציבורי סביב השאלה מי צריך לקבוע את גבולות הפעולה של ישראל.
עבור רבים בישראל, התשובה ברורה: ההחלטות הנוגעות לביטחון אזרחי המדינה חייבות להתקבל בירושלים ועל פי האינטרסים של ישראל בלבד, ולא להיות מוכתבות בידי לחצים בינלאומיים או שיקולים שאינם קשורים ישירות להגנת תושבי המדינה.
מאז פרוץ המשבר בצפון, נשמעת ביקורת מצד גורמים שונים הטוענים כי ארצות הברית מפעילה לחץ מתמשך למנוע הסלמה רחבה בלבנון, גם כאשר ישראל מבקשת להגביר את הלחץ הצבאי על חיזבאללה ועל התשתיות התומכות בו. לטענת מבקרים אלה, המציאות שנוצרה במשך שנים – שבה יישובים ישראליים חיים תחת איום מתמשך של רקטות, טילים וכטב"מים – אינה יכולה להימשך, ומדינה ריבונית אינה אמורה לקבל מצב שבו שיקולים חיצוניים מגבילים את יכולתה להגן על אזרחיה.
בתוך כך, הולכת ומתחזקת ההערכה כי מאחורי חלק מהמאבקים המדיניים במזרח התיכון מסתתרים גם אינטרסים כלכליים וגיאופוליטיים רחבים. המזרח התיכון הפך בשנים האחרונות לזירת תחרות בין מעצמות על שליטה בנתיבי סחר, אנרגיה, נמלים, מסילות תחבורה, תשתיות דיגיטליות וטכנולוגיות מתקדמות. במציאות זו, כל עימות צבאי משמעותי עלול להשפיע על תוכניות אזוריות רחבות ועל מאזן הכוחות הכלכלי בעולם.
על פי גישה זו, חלק מהלחץ המופעל על ישראל נובע מהרצון לשמור על יציבות שתאפשר קידום פרויקטים אזוריים ארוכי טווח. מבקרי המדיניות טוענים כי אסור שצרכים בינלאומיים, חשובים ככל שיהיו, יבואו על חשבון הביטחון היומיומי של אזרחי ישראל. מבחינתם, תפקידה הראשון של כל ממשלה בישראל הוא להבטיח את ביטחון אזרחיה, גם כאשר הדבר כרוך במחלוקות עם ידידות ובעלות ברית.
הדיון מקבל משנה תוקף לנוכח מסרים המיוחסים לאיראן, שלפיהם תקיפה משמעותית בביירות עלולה לגרור תגובה נגד צפון ישראל. אם אכן מדובר בניסיון לבסס משוואת הרתעה חדשה, משמעות הדבר היא ניסיון להרחיב את מעטפת ההגנה של חיזבאללה ולהגביל את חופש הפעולה הישראלי באמצעות איום בהסלמה אזורית. מבחינה אסטרטגית, מדובר באתגר מורכב המחייב את ישראל לבחון כיצד לשמור על יכולת ההרתעה שלה מבלי להיגרר בהכרח למלחמה רחבת היקף.
אך מעבר לשאלות הצבאיות, מרחפת מעל הכול גם השאלה הפוליטית. ככל שהבחירות הבאות יתקרבו, עשויה הסוגיה להפוך לאחד ממוקדי הוויכוח המרכזיים בזירה הציבורית. אם הציבור יגיע למסקנה כי ממשלת ישראל לא הצליחה להחזיר ביטחון מלא לצפון או נכנעה ללחצים חיצוניים שפגעו בחופש הפעולה שלה, עלול הדבר להוות נטל פוליטי משמעותי על ראש הממשלה ועל הקואליציה. מנגד, אם יושג שקט ביטחוני ממושך ללא מלחמה רחבה, יוכלו תומכי הממשלה לטעון כי מדיניות מאוזנת ושיתוף פעולה עם בעלות ברית מנעו הידרדרות מסוכנת והביאו לתוצאה הרצויה.
לכן, השאלה הפוליטית אינה בהכרח האם הופעל לחץ אמריקני כזה או אחר, אלא כיצד יעריכו אזרחי ישראל את התוצאה הסופית. לאורך ההיסטוריה הישראלית, הציבור נוטה לשפוט מנהיגים בעיקר לפי תוצאות: האם הביטחון השתפר, האם ההרתעה התחזקה, האם התושבים חזרו לבתיהם והאם המדינה יצאה מחוזקת מהמשבר.
במבט רחב יותר, ייתכן שהלקח המרכזי עבור ישראל הוא הצורך להגדיל את עצמאותה האסטרטגית. אין פירוש הדבר ניתוק מבעלות ברית או עימות מיותר עם ידידות קרובות, אלא בניית יכולת לקבל החלטות מתוך עוצמה. ישראל יכולה להמשיך לטפח את קשריה עם ארצות הברית, ובמקביל להרחיב שיתופי פעולה עם מדינות נוספות באירופה, באסיה ובמזרח התיכון. ככל שמעמדה הכלכלי, הטכנולוגי והביטחוני יתחזק, כך יגדל גם חופש הפעולה שלה.
המאבק על עתידה של ישראל אינו מתרחש רק בגבול לבנון או במסדרונות הדיפלומטיים. הוא מתרחש גם בשאלת הריבונות על קבלת ההחלטות. בעולם שבו מעצמות מתחרות על השפעה אזורית וכלכלית, ישראל נדרשת להבטיח שההכרעות הנוגעות לביטחונה יישארו בידי מוסדותיה הנבחרים ובידי אזרחיה. זהו הוויכוח האמיתי שמתחיל להתעצב בציבור הישראלי – לא רק כיצד להתמודד עם האיומים מבחוץ, אלא כיצד לשמור על עצמאות ההחלטה הלאומית בעידן של לחצים, בריתות ומאבקי כוח גלובליים.
