השבעת שופטים

מכובדיי כולם,

"בעניני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין' כך קובע סעיף 2 לחוק-יסוד: השפיטה; הוראה תמציתית שמקיפה עולם ומלואו".

 

מרביתכם ילמדו להכיר את העולם הזה החל מהיום, עם הצטרפותכם לשורות הרשות השופטת. חלקכם מצהירים היום אמונים פעם נוספת, ועם המעבר לכהונה בבית המשפט המחוזי תגלו יבשת חדשה בעולם השפיטה.

 

אני שמח מאוד להיות כאן היום ולברך את כולכם – הן את המתמנים והמתמנות, הן את בני ובנות המשפחה שמלווים אתכם היום, ואשר היו לצדכם לכל אורך הדרך. לכם, בני המשפחה, יש תפקיד חשוב בהישגים שאליהם יקיריכם הגיעו, ועוד יגיעו בעתיד. התמיכה שלכם ברגעים הקשים ובשעות הארוכות, היא קריטית כאז כן עתה.

 

בנקודה משמעותית זו בחיים המקצועיים שלכם, המתמנים, אי אפשר שלא להיזכר גם בקרובי המשפחה שאינם איתנו עוד, ואשר ודאי היו גאים מאוד להיות איתכם כאן: האֵם שעודדה בלימודי המשפטים; האב שהתעדכן בפרטי התיקים שבהם ייצגתם; הסבא והסבתא שהיו שולחים מילה טובה במקום הנכון ובזמן הנכון; ועוד.

 

באופן ספציפי אבקש לציין את עורכת הדין אינגריד הר-אבן, המתמנה היום לכהונת שופטת בית משפט לענייני משפחה במחוז ירושלים, ואשר שָׁכְלָה בשבעה באוקטובר את בנה היקר, שילֹה.

 

רב-סרן שילֹה הר-אבן, זכרונו לברכה, היה גיבור במלוא מובן המילה ודומה כי סיפור הגבורה שלו ידוע כמעט בכל בית בישראל. הוא שירת כמ"פ בגדוד 13 של גולני, ומיד עם פרוץ המתקפה הנפשעת על מדינת ישראל, איגד סביבו כוחות בבסיס נחל עוז, ועמד בקשר עם התצפיתניות בבסיס. הוא חתר למגע ולחם באומץ, עד שנפל בקרב. אחיו, נבו הר-אבן וחבר ילדות שלו יוחאי אלמוג, חיברו לזכרו שיר מרגש, בו נכתב כי שילֹה "נלחם שם בחושך והציל בגופו את האור".

 

אינגריד היקרה וכל בני המשפחה – כולנו כואבים ששילֹה לא איתנו ביום המרגש הזה. ובנימה דומה, לצערי הרב, עלי לנצל במה זו ולשלוח ממנה תנחומים גם לחברתנו השופטת רונה פָּרְסוֹן, שאיבדה את בנה, לוחם הימ"מ רס"ר איתי פָּרְסוֹן זכרונו לברכה, לפני ימים ספורים. רונה והמשפחה – בימים שכאלו אין מילים שיוכלו לספק נחמה מול גודל השבר, וכל שנותר הוא להיות איתכם בצערכם הכבד.

 

מתמנות ומתמנים יקרים: בדרך כלל, בטקסים מסוג זה מוקדשים הנאומים הממלכתיים למהותו של התפקיד השיפוטי, לעמידה על עקרונות היסוד שראוי כי ינחו אתכם בפסיקתכם, ולמתן עצות להמשך הדרך. חלף זאת אבקש היום לספר לכם קצת על המערכת שאל שורותיה בחרתם להצטרף.

 

הרשות השופטת היא נבחרת שכל-כולה שחקני נשמה. פועלים בה נושאי משרה שבחרו להקדיש את הניסיון, הידע והכישורים שלהם לשירות הציבור, מתוך תחושת שליחות ומחויבות עמוקה. בכל ששת מחוזות השיפוט, מצפון ועד דרום, פועלים שופטים, רשמים ועובדים מסורים במטרה אחת: להבטיח שירות משפטי איכותי, יעיל והוגן לכלל הציבור בישראל.

 

בשנים האחרונות התמודדה מדינת ישראל עם מבחנים שכמותם טרם ידענו. כבר תקופה ארוכה אנחנו עוברים ממשבר למשבר – מהקורונה שהפציעה לחיינו בתחילת 2020, דרך אי-יציבות פוליטית, אתגרים ביטחוניים חסרי-תקדים, ועוד.

 

בפרט, יום השִבְעה באוקטובר 2023 המחיש איך חיים של מדינה שלמה יכולים להשתנות בִּן רגע. אזרחים ותושבים התעוררו לתרחיש בלהות, והמדינה עברה בבת אחת משגרה לחירום.

 

ובתוך כל זאת אנשים נזקקו גם לסעדים משפטיים דחופים, בנסיבות כואבות במיוחד. הורים שכולים ביקשו אישור לקצירת זרע של ילדיהם שנספו או נפלו; ילדים שהתייתמו מהוריהם היו זקוקים בדחיפות למינוי אפוטרופוס ומשמורן; הטיפול ברכושם של הנפטרים דרש לעיתים מתן צווי ירושה במהירות, עוד טרם הוצאת תעודת פטירה; ועוד.

 

בשלוש השנים שחלפו מאז אותה שבת שחורה, נוצרו עוד ועוד מעגלים של צורך משפטי: הסכמים לא קוימו; זכויות אדם הוגבלו; עובדים פוטרו; אזרחים שחוו טראומות התקשו במיצוי זכויותיהם; אחרים חוו קושי כלכלי שהביא חלק מהם להליכי חדלות פירעון; חלה עלייה במספר בני הנוער בסיכון; והיו גם מי שקשיי התקופה הובילו אותם, למרבה הצער, לסטות מדרך הישר ולהסתבך בפלילים.

 

גם בעתות חירום, ובפרט בהן, הרשות השופטת אינה יכולה לעצור מלכת. חובתנו כלפי הציבור הישראלי היא להמשיך ולתת מענה רציף לבעלי הדין הזקוקים לכך. זאת, מתוך ההבנה שבמיוחד בשעת חירום, הפרוצדורה אינה יכולה לשמש כמיטת סדום – וכי יש לאפשר לציבור לקבל סעד דחוף בעת הצורך.

 

וכך עשינו. אומרים שתמונה שווה אלף מילים, אך לפעמים, כדי להבין את התמונה השלֵמה צריך דווקא כמה סיפורים.

 

השופטת רותם קודלר-עיאש, שהחלה לכהן היום כשופטת בפועל ורשמת בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, סיפרה על בקשה לאישור קצירת זרע שהגיעה לטיפולה כשופטת בבית המשפט לענייני משפחה כבר בשעות אחר הצהריים של השִבְעה באוקטובר, בעודה שוהה בממ"ד עם בעלה וילדיה. ההיכלות הפיזיים של בית המשפט היו סגורים אז, ושופט אחר אשר שהה לצדם של בני המשפחה השכולים – כתב בשמם את הבקשה בכתב ידו, על מנת שהשופטת תוכל לדון בַּתִּיק שנפתח.

 

השופט אריאל ממן, מבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, סיפר על תיק טעוּן בעניין משפחה שכולה שבו דן בתקופת המלחמה, ואני מצטט: "קודם כל אמרתי להורים: 'אני איתכם, בתוך הכאב שלכם', והסברתי שהבירור המשפטי לא בא להקטין מההשתתפות בצער, אלא נועד לברר מה היה רצון הבן שלהם – הדבר הכי קדוש שלאורו כולנו הולכים. [והשופט ממן מוסיף ומספר:] בסוף כולם בכו, כולל אני. כולנו בני אדם, גם אם אנחנו בפוזיציה שצריכה לתת הכרעות קשות. כמה שתהיה חזק וכמה שראית מספיק תיקים, עדיין זה המקום האנושי."

 

בתי הדין לעבודה נמנעו מלעמוד בתקופת המלחמה על כללי הסמכות המקומית, כך שאזרחים שפּוּנו מבתיהם יכלו לבקש ולקבל סעד בכל בית דין בארץ. נשיאת בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, השופטת שרה ברוינר יַשַׁרְזַדָה, סיפרה על אדם שהגיע לבית הדין במבצע "שאגת הארי", וביקש להעביר את אביו החולה לשיקום – לאחר שבית החולים בו אושפז התעקש לשחררו כדי לפנות מיטות לנוכח מצב החירום, ואילו קופת החולים ביקשה לאשפזו במוסד סיעודי. הדיון בהליך נערך תחת טילים ואזעקות, כאשר חלק מהמשתתפים נכחו בהיוועדות חזותית, ולבסוף הועבר האב למוסד שבו זכה לקבל טיפול שיקומי.

 

סגן הנשיא עמי קובו מבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, סיפר על חוויית הדיון בתיקים בזמן מלחמה ואני מצטט: "באולם שהוא מרחב מוגן, נוצר זמן פנוי ל'small talk' עם עורכי הדין, וכך מצאתי את עצמי עובר מדיון פורמלי עם כללים ברורים ודיסטאנס מוּבנה, לשיחה יותר חופשית עם עורכי הדין: שאלות היכן הילדים משרתים בצבא, למי יש בבית ממ"ד ומי יורד למקלט, מי הצליח לחזור לישון בלילה אחרי האזעקה שהייתה ב-3 לפנות בוקר (התשובה: אף אחד) ועוד. לאחר שהתקבלה הודעת השחרור מפיקוד העורף, היינו חוזרים לאולם הדיונים, ושוב חוזרים לדיון ולשיח הפורמלי, כאילו לא קרה כלום."

 

ויש עוד סיפורים רבים, רבים מספוֹר, אך אביא עוד אחד אחרון: השופט רן ארנון מבית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה, סיפר על דיונים שניהל במלחמת "חרבות ברזל", כשהיכל המשפט בעיר היה סגור. באחד מהם, בעלי הדין התייצבו בהיוועדות חזותית מחדר מלון בהרצליה ומדירה בחיפה; באי כוחם התייצבו מרחוק, מתל אביב ומרמת גן; הקלדנית עלתה ב"סקייפ" מהיכל המשפט בתל אביב; והשופט ניהל את הדיון מאולם משפט ריק בצפת.

 

על כך כתב השופט ארנון, ואצטט מדבריו היפים: "'הגוף' אומנם נסגר אבל 'נשמתו' של בית המשפט בקריית שמונה המשיכה לפעום, גם כאשר טנקים חונים בחניית בית המשפט והעיר הפכה לבסיס צבאי לכל דבר וענין".

 

אכן, גם בַּשָּׁעוֹת החשוכות ביותר, וגם כשהיכלות המשפט סגורים – הנשמה של הרשות השופטת ממשיכה לפעום, וממשיכה לפעול, בשירות הציבור הישראלי.

 

חשוב להדגיש כי ה"נשמה היתרה" של הרשות השופטת אינה באה לידי ביטוי רק בקרב חֶבֶר השופטים והרשמים. העובדות והעובדים שלנו ממלאים אף הם את תפקידם במסירות עצומה, מתוך מחויבות למשימתה הלאומית של הרשות השופטת. ובמקביל לעבודתם בערכאות השונות, קהילות העובדים מארגנות כדבר שבשגרה פעילות קהילתית-חברתית לרבות מבצעי התרמה, ימי התנדבות, סיורים ושיתופי פעולה לטובת הציבור בכל רחבי הארץ, הן בשגרה והן בחירום.

 

בשנים האחרונות, העבודה בבתי המשפט התבצעה לא פעם תחת אש, פשוטו כמשמעו – ואזכיר כי היכל ויצמן בתל אביב והיכל חיפה נפגעו מירי טילים במבצע "עם כלביא", תוך שנגרם נזק ללשכות, למזכירויות ולאולמות. הצוותים המשפטיים והמינהליים מצאו פתרונות יצירתיים להבטחת הרציפות של השירות לציבור, בתנאים שאינם אידאליים בלשון המעטה. השופטים והעובדים שלנו הפגינו ערבות הדדית יוצאת דופן, והסתייעו במערכות טכנולוגיות מתקדמות שהטמענו בבתי המשפט בשנים האחרונות.

 

זו הזדמנות טובה לשוב ולהודות מקרב לב למנהל בתי המשפט, השופט צחי עוזיאל, אשר – בשיתוף עם חברי מטה הנהלת בתי המשפט – תִּכללו ביד רמה את ההתמודדות התפעולית של מטה הרשות השופטת אל מול אתגרי הלחימה, ואשר פועלים ללא לאות לשיפור ולייעול של העשייה במערכת.

 

תודה מיוחדת מגיעה גם לגב' שרון בר-דור, סמנכ"לית חטיבת השופטים והרשמים, לכל צוות החטיבה ולמערך דוברות בתי המשפט על חלקם בארגון הטקס המרשים הזה, בשיתוף עם מארחנו, כבוד נשיא המדינה, ועם צוות מִשְׁכָּן  הנשיא שגם להם שלוחה התודה.

 

אם כן, אלו הם השופטים, הרשמים והעובדים שלנו, שעליהם גאוותנו. אלו הם פניה היפות של הרשות השופטת, שאל שורותיה אתם מצטרפים היום.

 

במכתב ברכה שהעברתי לשופטים ולעובדים שלנו בשבוע שעבר, עם פתיחת שנת המשפט החדשה, כתבתי שאני מאמין כי לרשות השופטת יש סיבה טובה לאופטימיות. זאת, לא מפני שהשנה הבאה תהיה בהכרח קלה יותר, אלא מכיוון שהוכחנו שוב ושוב כי ביכולתנו להתמודד – ולהצליח – גם בתקופות המאתגרות ביותר. הרי יש לנו הון אנושי מצוין, יש לנו ניסיון ותובנות, ומעל הכל, יש לנו מחויבות לתת שירות משפטי איכותי לציבור, בכל מקום ובכל זמן.

 

בנימה אופטימית זו אקדיש כמה מילים לכם, המתמנות והמתמנים. כולכם נבחרתם בקפידה, על בסיס מקצועיות ועשייה משמעותית – במגזר הפרטי, באקדמיה או בשירות הציבורי. אתם משקפים את הפסיפס האנושי המגוון והעשיר שמרכיב את החברה הישראלית. בשם הרשות השופטת כולה, אני מבקש להודות לכל אחד ואחת מכם על המשימה החשובה וְכִבְדַת-הַמִּשְׁקָל שאותה לקחתם על עצמכם.

 

ובכל זאת, לא אוכל לסיים בלי להשיא לפחות עצה אחת להמשך דרככם. עיקרון העצמאות ואי-התלות השיפוטית, שעליו עמדתי בתחילת דבריי, הוא עמוד תווך בשיטת המשפט של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. אתגרי החיים במדינה יעמידו במבחן את עמוּד השדרה השיפוטי שלכם, ובתפקידכם תידרשו לקבל גם החלטות שאינן נעימות ואינן פופולריות.

 

אך זכרו תמיד את הציווי המקראי "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ". הרשות השופטת כולה עומדת מאחוריכם ומגבה אתכם בפועלכם. ולבסוף – העובדה ששופטים כפופים רק למרוּתו של הדין, אין משמעה כי השפיטה היא מלאכה טכנוקרטית שמתמצה בהוראות החוק היבש.

 

ברוח זו אביא מדברים שנשא שופט בית המשפט העליון, צבי ברנזון זכרונו לברכה, במעמד פרישתו מכס השיפוט: לדעתי החוק והצדק חד הם, אם אתה משתמש בחוק ומפרשו כראוי לו. משפט הוא משפט אם הוא משפט צדק. לכן נֶאֱמר: 'צדק צדק תרדוף'. לא נֶאֱמר: 'משפט משפט תרדוף' או 'חוק חוק תרדוף'.  לעולם מצאתי שהצדק הוא בהישג יד, אם אתה רק רוצה בלב שלם להשיגו הלב, הלב הטוב, הוא העיקר."

 

בהצלחה לכולכם, וגמר חתימה טובה.