להיערך בזמן למה אסור לחכות לרגע המשבר

 

תהליכים שהיו קיימים עוד קודם, כמו בדידות והזדקנות שמתרחשת לעיתים מאחורי דלת סגורה - התעצמו.

 

אבל אם יש דבר אחד שהמקרה האחרון צריך ללמד אותנו, הוא שהדאגה האמתית מתחילה הרבה לפני המוות. היא מתחילה כשהאדם המבוגר נשאר לבד, לא מקבל עזרה בזמן, והמשפחה הקרובה עסוקה בשגרת היומיום ובאתגרי המציאות - עבודה, גידול ילדים, פרנסה - ושהותו של ההורה בביתו משך שעות רבות ואף ימים עם מינימום של אינטראקציות אנושיות דוחה את קבלת ההחלטה עד שהמציאות מאלצת אותם.

 

בני המשפחה מלאי אהבה, רצון טוב ואחריות כלפי יקיריהם הזקנים. ובכל זאת, פעמים רבות הן מוצאות עצמן לכודות בתוך דילמה אנושית ותפיסות חברתיות קדומות: "כל אחד רוצה להתבגר בביתו", "למה שאני אלך לבית אבות, כולם זקנים שם".

 

השיחה על מעבר למסגרת מוסדרת מלוּוה לעיתים באשמה, פחד או תחושה שמדובר בנטישה, ויתור ואף הזנחה. ואנחנו, כחברה, לא מקלים על השיח: השיח הציבורי עדיין מקשר בין מעבר לבית הורים לבין אובדן עצמאות, וזאת למרות שהמציאות אחרת לגמרי.

 

ההתדרדרות בגיל המבוגר אינה מתרחשת בבת אחת. היא מתחילה עם ירידה קטנה בזיכרון, הפחתת יציאות מהבית מחשש לנפילות, שגרה שמצטמצמת ואינטראקציות אנושיות בודדות.

 

אצל גברים עריריים, האתגר אף גדול יותר - לרבים מהם יש פחות רשתות חברתיות, פחות יכולת או מוכנות לבקש עזרה, וחלקם גם נוטים פחות לשיחות עומק המאפשרות להתרשם מהמצב הפסיכו- מנטלי, ולכן הנפילה, מטאפורית או ממשית, מגיעה בהפתעה.

 

היערכות מוקדמת יכולה לשנות את כל זה. מעבר למסגרת תומכת בזמן אינו בבחינת פשרה אלא דווקא להיפך: זו דרך לשמור על איכות חיים, טיפול מקצועי וחיי קהילה. כשהמעבר נעשה מתוך בחירה ולא מתוך משבר, ההורה שותף מלא בתהליך, מביע דעתו, עצמאי בקבלת ההחלטות הרבות המתבקשות מעצם התהליך והמשפחה מרוויחה תחושת ביטחון ושלמות עם קבלת ההחלטה.

 

כמי שפוגשת משפחות רבות לאורך השנה, אני רואה את הפער בין אלה שמגיעות בזמן - וחשוב לציין שזה לא עניין של גיל- לבין אלה שמגיעות רק לאחר אירוע קשה, שערער את ביטחונן בהשארת המבוגר לבדו או עם מטפל/ת שכבר מתקשה לטפל בו פיסית. המשפחות לא לוקחות בחשבון כי הגם שהן בוחרות להשאיר את ההורה בביתו בליווי מטפלת - יש בכך מענה לצרכיו הפיסיים אולם לתחושת המשמעות, הפגת הבדידות, השהייה במחיצת קבוצת השווים - לא ניתן מענה.

 

משפחות שהקדימו ועברו עם יקיריהן, מספרות על הקלה עצומה. ההורה מוצא סביבה חברתית, תחושת שייכות, פעילות יומיומית, משתתף בחוגים, הרצאות ומופעים, מוצא בכל יום סיבה להתלבש ולהתגנדר, מקשיב ולומד תוכן חדש ואף משוחח עם דיירים אחרים נוספים.

 

אין דבר מרגש מבחינתי מאשר לראות חברויות חזקות שנרקמות בגילאים הללו. זוג חברות שהולכות יחד לכל מקום, צוחקות ומשתפות האחת את השנייה בכל דבר או לחלופין זוג גברים. הבדידות, אחת המחלות הלא-מדוברות של השנים האחרונות מקבלת מענה בבית אבות או בדיור מוגן באופן משמעותי.

 

ומעל הכול, יש ביטחון: מישהו רואה, מישהו שומע, מישהו נמצא 24/7. המציאות המורכבת של השנים האחרונות דורשת מאתנו שינוי גישה. לא לחכות. לא "לראות איך יהיה בקיץ". לא לנהל את הזקנה של הורינו (או של עצמנו) מתוך פחד ומשבר, אלא מתוך תכנון, חמלה וקהילה תומכת.

 

השיחה הזו אינה פשוטה, אבל היא הכרחית. דווקא כשהכול עוד יציב, כשההורה מתנהל באופן עצמאי, זו ההזדמנות לדבר על העתיד בשקט ובלי לחץ.

 

בסופו של דבר, ההתבוננות האמתית על הורינו צריכה להתחיל לא כשהם נופלים או מאבדים אוריינטציה למציאות, אלא הרבה לפני. ככל שנקדים להיערך, כך נוכל לאפשר להם זקנה מכבדת, בטוחה ומלאת חיבור אנושי. זו לא רק אחריות משפחתית; זו אחריות חברתית. זה ממש כמו בבחירת מסגרת עם ילדים - כשאתה כהורה בטוח במהלך ומרגיש שהילד בשל ומשדר לו את זה - הילד הולך בתחושת ביטחון במסגרת ובצוות.

 

וכשאתה הילד של הוריך מתבגר וצריך לדאוג להוריך - אם אתה עושה בדיקה מקיפה, קשוב לרצונות ולצרכים של ההורה, העדפותיו ומציע לו מספר חלופות - אתה בוחר נכון יחד איתו את המקום שיהווה עבורו בית ראשון. בשני המקרים, לצערי, ההורים לילדים בגיל הרך והילדים להורים מזדקנים- הולכים עם רגשות אשם שהם לא מבלים יחד מספיק זמן, למרות שזו לא גזירת גורל לחוש כך.

 

איך אני יודעת שהצלחתי? כשהדייר מעדיף לאכול ארוחת שישי או חג בבית ההורים ולא ללכת למשפחתו, כי הוא רוצה לבלות עם חבריו ומהאווירה ולא להשאיר את חבריו לבדם.

 

 

שרון זיגדון, מנהלת בית ההורים של ויצו, מומחית בניהול מערכות חינוך, ייעוץ ארגוני וניהול מערכי דיור לגיל השלישי.