מסרון מפרשת בלק של השבוע
פרשת השבוע בלק, מלך מואב, חושש מישראל המתקרבים לארצו, ושולח שליחים לבלעם בן בעור שיבוא לקלל את ישראל, בלעם מחכה לתשובת ה' שאוסר עליו ללכת! השליחים באים פעם נוספת לשכנע אותו, ובלעם הולך בתנאי שיגיד מה שה' יאמר לו.
בדרך חוסם מלאך ה' את אתונו של בלעם והיא נעצרת. בלעם מכה בה עד שהיא פותחת את פיה. רק אז רואה גם בלעם את המלאך, שמשביע אותו לומר רק מה שיאמר לו. בלעם מגיע לבלק, ומפיו יוצאים רק דברי ברכה לישראל.
ישראל זונים אחרי בנות מואב ומדיין, ומשתתפים בפולחן לאלוהיהם. משה מצווה להרוג בהם. כשפנחס בן אלעזר רואה איש ישראלי ומדיינית חוטאים לעיני כול, הוא הורג את שניהם והמגיפה נעצרת.
למעשה הפרשה הייתה צריכה להיקרא "בלעם" כי הוא גיבורה האמיתי, אך מכיוון שנשלח על ידי בלק יצוין "לא העכבר גנב, החור גנב"מישפתח את הפתח לעכבר הוא הנושא באחריות, דהיינו זה שפיתה את בלעם לעשיית המעשה, הוא אחראי לתוצאות והמבצע הוא רק שולי לכן בלק האחראי לברכות הנהדרות,כמו:"מה טובו אוהליך יעקב; משכנותיך, ישראל, כנחלים, כגנות עלי נהר כאהלים נטע ה', כארזים עלי מים".
נקודות התייחסות מהפרשה, יצוין, אינני מייצג את הפרשנות המסורתית, מאידך אנוכי מכבדה ומשתמש בה.
חז"ל התייחסו לדברי בלק לבלעם-"ושאלו מדוע אפס קצהו תראה וכולו לא תראה"למה שבלעם יראה רק מקצת מהעם ולא את כל העם? וזאת משום שבלק ידע כשישראל מאוחדים יתקשה לפגוע בהם.אי לכך השתדל להראות לבלעם רק את קצה העם, וקיווה שיצליחלהפרידולבודד חלק מעם ישראל, וכך יוכל לקים ולבצע לבצע את זממו.
בכל פעם שרצה בלעם לקלל, יצא ברכה מפיו. אמר על כך רבי אליעזר:"כל המכבד מכבד את חברו בשביל הממון, סופו שנפרד ממנו בביזיון" בלעם הרשע כיבד את בלק בגלל ממון ונפרדממנו בקלון כנאמר:"ויחר אף בלק אל בלעם...ויאמר ברח לך אל מקומך".
יש המפשפשים בין השורות וטוענים, המניע האמיתי למעשיו של בלק לא היה הצלת בני עמו אלא דאגה לרכושו ככתוב:"ויאמר מואב אל זקני מדיין: עתה ילחכו הקהל את כל סביבתנו כלחוך השור את ירק השדה" דהיינו חשש שיגרם לו הפסד כספי מאובדן המרעה שעליו התבססה פרנסתו בהיותו בעל עדרי הצאן הגדולים במזרח התיכון.
את ההתייחסות לקללות בימינו אציג מאירוע בזמן מלחמת ששת הימים, כשהתבקש הרב אריה לוין זצ"ל לקלל את נאצר (נשיא מצרים בזמן המלחמה). אמר ר' אריה: "איני מורגל כלל לקלל ולעולם לא קיללתי אדם, אך מברך אני את נאצר שיזכה לראות בישועתם של ישראל".
בלעם והאתון המדברת, בלעם יוצא לדרך רכוב על אתונו. התלהבותו של בלעם לקלל את עם ישראל מכעיסה את ה'. הוא מציב בדרך מלאך ובידו חרב שלופה. האתון המבוהלת נוטה מן הדרך אל השדה, ובלעם שאינו רואה את המלאך הרוחני, מכה את אתונו להחזירה לדרך. המלאך שב ומתייצב במשעול הכרמים, שם אין לאתון להיכן לסטות. היא נלחצת לקיר מפחד המלאך, ובתוך כך לוחצת את רגלו של בלעם.
בלעם מוסיף להכותה. שוב מתייצב המלאך והפעם במעבר צר כל-כך, שאינו מאפשר מעבר. האתון רובצת על מקומה, ובלעם מכה אותה בכעס רב. ואז מתחולל הפלא: ה' פותח את פי האתון, והיא מטיפה לבלעם על שהוא מכה אותה למרות נאמנותה רבת השנים. אז גם נגלה המלאך אל בלעם ומוכיח אותו. הוא אומר לו כי האתון הצילה אותו ממוות, ועתה עליו להישמר ולדעת כי שליחותו תתבצע רק על-פי הנחיות ה'.
לאתון של בלעם יש מסר חשוב למנהיגים למנהלים שלנו בימינו. המסר המנהיגותי שמלמדת האתון של בלעם, מביא אותנו למדוד את יכולתו של המנהיג 'הנבחר' לנהל עצמו כראוי. יכולת זו תוביל אותו לתובנה שהאחריות המרחבית אפילו הלאומית בחברה היא קודם כל בידיים שלו.
המנהיג, אז וגם היום, מחויב להנהיג את עצמו - להיות צנוע, ערכי, קשוב, לומד. רק אז, הציבור שסביבנו יבקשו את ההובלה שלו. לא מתוך סמכות, אלא מתוך כבוד והערכה.
