מסרון מפרשת שירה

 

פרשת שירה, מסרון מפרשת בשלח פרשת שירה

 

הפרשה מתארת את קורות בני ישראל מיד לאחר צאתם ממצרים. הם הולכים דרך המדבר ולא דרך ארץ פלשתים -דרך החוף הקצרה כי פחדו מהמלחמה ושיחזרו מצרימה. משה זוכר לקחת את עצמות יוסף שהשביע את בני ישראל לא לקוברו במצרים.

 

פרעה, אחוז תאוות נקמה, לא מוכן להניח לבני ישראל אפילו שהוא שחרר אותם ואוסף צבא גדול לרדוף אחריהם. בני ישראל חוששים מאד למרות מספרם הגדול, 600,000 גברים בגיל צבא, הם אינם מוכנים נפשית למלחמה באדוניהם  מלפני ימים מספר. משה מרגיע את בני ישראל ומבטיח להם הצלה ניסית. כאן אנו מגיעים לנס הגדול של קריעת ים סוף.

 

עמוד הענן (שבלילה כמעט אינו בנמצא), חוצץ בין מחנה ישראל למחנה מצרים, זה במושג ימינו  הבולען הגדול בהיסטוריה ;בני ישראל עוברים בתוך הים והמצרים רודפים אחריהם., כאשר בני ישראל מסיימים לעבור, הים שב ומטביע את כל חיל מצרים.

 

לאחר מכן מוצגת ה'שירה' הגדולה: שירת הים, שמשה מתחיל וכל בני ישראל עונים אחריו. גם מרים הנביאה והנשים שרות שירת גאוה, לגבורתו  של הקב"ה.

 

בני ישראל יוצאים למסע הנדודים במדבר, ומתחילים גם הקשיים והתלונות, תלונות על מים (במרה) ותלונות על טיב המזון במדבר סין (חודש לאחר יציאת מצרים).

 

ה'  עושה 'נס' ומוריד מזון שמימי. 'שלו' בערב ו'מן 'בבוקר. הציווי המפורש הוא לאסוף 'מן' ליום אחד בלבד ולא לשמור אותו (וזאת כדאי לחזק את הנס), מי שאסף יותר, גילה ש 'המן' הבאיש והעלה תולעים.

 

בפרשתנו נזכרת השבת לראשונה: "רְא֗וּ כִּֽי־ יְהֹ-וָה֮ נָתַ֣ן לָכֶ֣ם הַשַּׁבָּת֒ עַל־כֵּ֠ן ה֣וּא נֹתֵ֥ן לָכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשִּׁישִּׁ֖י לֶ֣חֶם יוֹמָ֑ייִם שְׁב֣וּ׀ אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֗יו אַל־יֵ֥צֵא אִ֛ישׁ מִמְּקֹמ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִֽי" (שמות פרק ט"ז פסוק כ"ט)     ביום השישי ליקטו כמות כפולה, שלא הבאישה ונשמרה לשבת. אנשים שיצאו לילקוט בשבת ,לא מצאו כלום וגם ננזפו ממשה רבנו.

 

בני ישראל ממשיכים בדרכם לרפידים וגם שם אין מים לשתות, משה וזקני ישראל הולכים לחורב (מקומו של הר סיני) וה' עושה שם נס ומשה מכה בסלע ויוצאים ממנו מים. בינתיים ברפידים, עמלק תוקף את ישראל. משה ממנה את יהושע לצאת למלחמה בעמלק . המלחמה קשה ונזקקה להתערבות אלוקית. משה אהרון וחור, שלושת זקני העם, עלו לראש הגבעה ומשה הרים ידיו כל זמן המלחמה. מאחר וידי משה היו כבדים הביאו לו אבן לשבת עליה ואהרון וחור תמכו את ידיו. כשמשה הרים ידיו לתפילה , ישראל ניצחו וכשהיה מרפה ניצחו עמלק ורק בערב בסופו של היום הצליח ישראל לגבור על עמלק. הפרשה מסתיימת במצווה למחות את זכר עמלק.

 

נקודות  התייחסותי מהפרשה, יצוין שאינני  מייצג את  הפרשנות המסורתית, מאידך  אנוכי מכבדה  ומשתמש בה

 

שיאה של פרשתנו הנה קריעת ים סוף.נשאלת השאלה מדוע נאמר זיווג בין בעל ואישה קשה "כקריעת ים סוף" (סנהדרין כב).אמירה שהיא בניגוד לגישה שהזיווג צריך להיות הדבר הכי טוב של החיים, אי לכך יש האומרים שצריך להבין  לצורך הצלחה בזוגיות צריך 'לוותר.'לפי הדימוי שמופיע כבר בפרשה הראשונה שבתורה: כדי לזכות בקשר עם חוה, היה צריך אדם לקרוע מעצמו צלע.

 

כאמורבפרשה מוצגת ה'שירה' הגדולה: שירת הים ( שמות ט"ו )אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָ שמשה מתחיל וכל בני ישראל עונים אחריו. 

 

יודגש ש'שירה זו 'לא משה מפי ישראל , קוראים אותה בתפילת שחרית. שירת הים היא שירה ענקית בעקבות אירוע ענק. עם זאת, אציין כי ראוי לשיר גם ברגעים של שגרה, שכן גם היום הרגיל צריך להיות מלא בהכרת הטוב כמו בשיר המושר, שכתבה רחל שפירא "שיר של יום חולין" שיר של יום חולין מילים: רחל שפירא

אם יש לי מיתרים הם מתנגנים ברטט
אם יש בי דאגה היא חשופה כמעט
אם יש בי אהבה היא תאמר בשקט
אם יש לי שורשים הם מתארכים לאט
אתה רואה כיצד פתאום עובר בי רעד
הרוח משנה תכופות את כיוונה
ניסינו לעזוב אבל אני יודעת
אנחנו נשארים שנה אחר שנה
בחדרים שלך השמש משרטטת
קוים ורצועות של אור על הכתלים
אני למענך כל בוקר מלקטת
פרטים קטנים, שמחות קטנות של יום חולין
האם אתה משיב, האם אתה עונה לי
אולי באזנך הולמים גם שאוני
אולי אתה מקשיב, אולי אתה דומה לי
הן בפניך משתקפים פתאום פני
אם יש לי מיתרים הם מתנגנים ברטט…
יום החולין הזה הוא יום שיש בו חסד
ובחסדו שורות אליך נכתבות
קח את ידי עכשיו עשני מפוייסת
ביום חולין כזה דרכינו מצטלבות

 

בני ישראל, אחרי שעברו את כל הניסים הגדולים של יציאת מצרים וקריעת ים סוף, מתלוננים על המים. הם מגיעים למרה ומגלים שם מים מרים. כנאמר בשמות טו,כג-כה: "ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם, על כן קרא שמה מרה. וילונו העם על משה לאמור מה נשתה. 

 

ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים, הפירוש המקובל לאמור, הוא שהמים במרה היו מרים, מאידך יש הטוענים שבני ישראל לא יכלו לשתות את המים מכיוון שהעם היה מריר, כי כל המרירות שטעמו הייתה מהם בעצמם, ולכן היו להם טענות והם לא יכלו ליהנות מהמים.

 

הם לא הצליחו למצוא טעם טוב בשום דבר. המים היו רגילים אולם בני ישראל היו מרירים.זאת לפי הגישה שאדם עגום ומריר יכול להגיע למוגבלות של ממש על ידי המרירות של, הם לא הצליחו למצוא טעם טוב בשום דבר.

 

יש האומרים כי  כשמרים חזרה מילה במילה על דבריו  של משה רבנו, למעט השינוי היחיד שבימקום "אשירה לה'"  היא אמרה "שירו לה'", זאת לכאורה, היות  ובימים ההם בטרם  ידע העם  קרוא  וכתוב, היה חשש לשיר שיר שהעם לא שמע את מילותיו קודם לכן.

 

רבי מנחם מנדל הרבי מקוצק מסביר מה היתה טעותם של המרגלים. משה שלח את המרגלים להביא דו"ח על הארץ "הטובה היא אם רעה" (במדבר י"ג, י"ט).הוא דורש זאת, משה רבינו ביקש לקבל מהמרגלים דיווח חיובי, גם אם הם יראו בביקורם דברים שליליים. הוא ביקש מהמרגלים להתמקד בחיובי ולא בשלילי.

 

רבי יהודה אריה ליב אלתר שנקרא :"השפת אמת" במסכת אבות מסביר שמידתו של אברהם אבינו, עין טובה, משמעותה הסתכלות חיובית על הזולת. לראות את החיובי שבזולת ולא את השלילי.

 

כשמתואר נגע צרעת הבגדים, התורה אומרת שאם "לא הפך הנגע את עינו" אם הוא לא שינה את עינו, אזי יש לשרוף את הבגד. רבי יצחק מאיר אלתר בעל חידושי הרי"ם דורש זאת בכך שניתן להבין את זה כ"עין" ממש. הוא מצטט את הגמרא בערכין (ט"ז, א') שמפרשת את המושג צרות עין כעיניים צרות באופן פיזי, אשר גורמות לייסורי הצרעת. על כן הוא מסביר, שהתורה מלמדת אותנו שהסיבה לכך שהנגע הזה טמא, היא כיון שאותו אדם לא שינה את עינו, לא הפסיק להסתכל על הזולת באור שלילי במקום להתחיל להסתכל עליו באור חיובי.

 

לכל אדם שאנו באים אתו בקשר, יש תכונות שאנו תופסים אותן כחיוביות או כשליליות. המפתח ליחסים חיוביים, הוא לזהות את המידות הטובות שבזולת ולא להתמקד באלה הרעות שבו. לכל מקום ומצב יש היבט חיובי ושלילי, ופיתוח עין טובה יאפשר לנו להרגיש טוב יותר במצבים אליהם אנו נקלעים.