פערי השכר המגדריים מתרחבים

 

עם תנודתיות מזערית - פערי השכר המגדריים בישראל יציבים ועומדים על כ-20% ב-20 השנים האחרונות.

מרכז אדוה בשיתוף קרן פרידריך אברט מפרסם מחקר מקיף ומעודכן על פערי שכר מגדריים בישראל מאת ד"ר אלינה רוזנפלד.

היקף הפערים

פערי השכר בישראל קיימים הן במדדים חודשיים והן בשעתיים, אך הפערים החודשיים בולטים במיוחד. בקרב שכירים יהודים במשרה מלאה, הפער בשכר החודשי החציוני מגיע ל26% ובשכר השעתי הפער עומד על 16%. בקרב השכירים הערבים הפערים עומדים על 21%  ו-8% בהתאמה. הפערים בשכר החודשי הממוצע גבוהים יותר וחוצים את רף 30 האחוזים. 

השפעת הפערים על התפלגות השכר ניכרת באופן ברור: נשים מהוות מעל 50%  בעשירון השכר התחתון,  אך רק כ-20% בעשירון השכר העליון. הפערים מתחדדים כאשר בוחנים את השכר של גברים ונשים המשתייכים לעשירון השכר העליון: השכר החציוני לחודש בקרב 10% הנשים המרוויחות את השכר הגבוה ביותר עומד על 27,600 ₪, לעומת 41,200 ₪ בקרב קבוצת הגברים המקבילה.

השכלה, משלחי יד ופערי שכר

הקשר בין השכלה לפערי שכר מצביע על מגמה מטרידה: פערי השכר גבוהים יותר ברמות ההשכלה הגבוהות ביותר. בעוד שבקרב בעלי תעודת בגרות הפער עומד על כ19% , בקרב בעלי תואר שני ומעלה הוא מטפס לכ-35%. ההישגים ההשכלתיים של נשים וגברים אינם מתוגמלים באותה מידה לאור ההסללה הקיימת בתחומי הלימוד והעיסוק שתוצאתה בידול תעסוקתי בשוק העבודה. בעוד שנשים לומדות ועוסקות בתחומי הטיפול, הוראה ובריאות, גברים מרוכזים בתחומים הטכנולוגיים. משלחי היד בהם רב נשי מתאפיינים בשכר ממוצע נמוך יותר. תופעה זו מבטאת לא רק פערים בהעדפות או בכישורים, אלא גם הערכת חסר לעבודה הנתפסת כ"נשית" והמתומחרת בחסר בהשוואה לעבודה שנתפסת "גברית".

 

מגבלות גיאוגרפיות וניידות

פערי השכר אינם מושפעים רק ממקצוע והשכלה, אלא גם מהזדמנויות תעסוקה הנבדלות בין אזורים גיאוגרפיים. נשים המתגוררות בפריפריה סובלות מחסמים משמעותיים עקב שיעורי בעלות נמוכים על כלי רכב, תשתיות תחבורה מצומצמות, וזמינות מוגבלת של מסגרות חינוכיות לילדים. קשיים אלה פוגעים במיוחד בנשים ערביות, אשר שיעור השתתפותן בשוק העבודה נמוך יחסית.

פערים לאורך החיים

הפערים המגדריים בשכר מתרחבים עם הזמן, ובמיוחד סביב שלב הקמת המשפחה ולידת ילדים. נשים חוות ירידה בשכר ובקצב קידומן לאחר הלידה, פער שאינן מצליחות לסגור בהמשך הקריירה. תופעה זו מתבטאת גם במיעוט נשים בתפקידי ניהול בכירים ובייצוג נמוך בעמדות השפעה כלכליות. פערי השכר שהולכים ומתרחבים לאורך שנות העבודה משפיעים באופן ישיר על הפנסיה, שכן ההפרשות הפנסיוניות נגזרות מהשכר.

 

בהתאם, שיעור גבוה יותר של נשים בגיל פרישה מצויות בסיכון לעוני. מנתוני הלמ"ס לשנת 2022 עולה כי כ-36% מהנשים בגילאי 65+ מקבלות פנסיה מעבודה בסך 4,646 ₪ לחודש בממוצע, לעומת כ-46% מהגברים בגילאי 67+ שמקבלים פנסיה מעבודה בסך 6,139 ₪ לחודש בממוצע. 
 

דרכי פעולה והתמודדות עם החסמים

הצמצום של פערי השכר המגדריים דורש גישה מערכתית ורב-ממדית. בהתאם למורכבות התופעה הפתרון אינו יכול להתמקד רק בפרט, אלא חייב לשלב פעולות גם ברמת הארגון והמדינה.

 

בין הצעדים העיקריים הנדרשים:

עידוד שקיפות בשכר ומתן תמריצים לשוויון פנימי בארגונים.

הרחבת נגישות תחבורה ומסגרות חינוך בפריפריה, בדגש על יישובים ערביים.

פיתוח מסלולי קריירה המותאמים לשילוב חיי משפחה ועבודה, לצד עידוד אבות לשאת בחלק משמעותי יותר בטיפול בילדים.

חקיקה ואכיפה של כללים נגד אפליה מגדרית ישירה ועקיפה בשכר ובקידום.
 

שיפור תנאי ההעסקה והשכר בתחומי החינוך והטיפול כך שיהפכו אטרקטיביים יותר לגברים ונשים כאחד. 

פערי השכר המגדריים בישראל הם תוצאה של מערך מורכב של חסמים מבניים, תרבותיים וכלכליים. כדי לצמצם פערים אלה, נדרשת מדיניות מקיפה השואפת לשוויון הזדמנויות אמיתי בשוק העבודה, מתוך הבנה שהשפעתם נמשכת לאורך כל מחזור החיים ומשפיעה על רווחתה הכלכלית של האוכלוסייה כולה.

 

ד"ר אלינה רוזנפלד: "מגפת הקורונה ומלחמת 7 באוקטובר פגעו במישרין באפשרויות התעסוקה וביכולת ההשתכרות של נשים בישראל. שיקום שוק העבודה שלאחר המלחמה צריך לכלול פרספקטיבה מגדרית. אחרת, במקרה הפחות גרוע המצב יישאר כפי שהוא כבר קרוב לשני עשורים, ובמקרה הגרוע הפערים ייתרחבו".