להתגעגע לאח עומר סואעד ז"ל

 

ביום שבת ה- 7.10.2000, יצא עומר יחד עם עוד שני חיילים מהנדסה קרבית עדי אביטן, בני אברהם לפטרול שגרתי בגבול הצפוני של מדינת ישראל, בגבול לבנון, בשעה 12.40 בצהריים, הופעלו על הכוח 2 מטעני חבלה ע"י קבוצת מחבלים מהחזבאללה, החיילים שנפצעו ונפגעו מהמטענים נלקחו בשבי והועברו לצד הלבנוני של הגבול. החוטפים השתמשו בסמלים ומדים של האו"ם על מנת לבצע את מעשה הפגיעה והחטיפה.

אירוע חטיפת שלושת החיילים עומר סואעד עדי אביטן ובני אברהם היה לתקרית הראשונה בגבול הצפון לאחר הנסיגה מלבנון במאי 2000 ולאחריו ביצע חזבאללה שורת ניסיונות נוספים לחטוף חיילים, עד לחטיפתם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב ב-12 ביולי 2006.

עומר סואעד בנם של חדרה וקאסם ,בן ראשון מתוך 11 ילדים, נשוי לנופה ואבא לשני ילדים קאסם ומעתוק, נולד ב 28.03.1973 בכפר סלאמה בגליל העליון, שירת בחיל הנדסה, נפל במהלך מבצע חטיפה של חיזבאללה בגבול לבנון ב 07.10.2000, היה בן עשרים ושבע בנופלו, הובא למנוחת עולמים בבית העלמין סלאמה.

 

אחיו של עומר סואעד ז"ל, טראד שהתגייס לצה"ל ב96 ליחידת הגששים, מספר על עומר אחיו.

טראד בן 42, שירת בלבנון וברצועת הביטחון. השתתף במבצעים רבים שהיו בתקופה ועד שנת 2000 עסק באירועים כמו הנסיגה מלבנון, באירוע החטיפה בהר דב ועוד.

טראד יצא לקורס נגדי יחידות בשנת 2001 והתחיל את התפקיד הראשון במחווה אלון, היה מפקד מחנה בנשר, היה הרס"ר של אוגדת עזה, אחריה היה רס"ר גדוד בהנדסה קרבית ועוד.

משם עבר אל באפ מרכז ונמצא בו עד היום הזה, הבאפ נמצא בבית גוברין.

מה גרם לך כאח שכול ולכל המשפחה להמשיך לצד הזיכרון? 

טראד: "הדבר הראשון שקיבלתי מהמשפחה הוא לא לעזוב את הצבא, השכול לא ישבור אותנו ״חונכנו בצל הדגל הזה והמדינה הזו, ושום אויב ושום מצב לא ישבור אותנו מלהמשיך הלאה, המחויבות שלנו עצומה ואין מקום אחר ודבר אחר לעשות, אני חושב שמי שחי במדינה הזו צריך לממש את חובותיו ולשרת את המדינה״.

המשפחה של טראד היא המשפחה הגדולה בצפון, ואצלם זה נחשב חובה להתגייס לצה"ל, למרות שהאוכלוסייה הבדואית לא מחויבת לגיוס.

טראד: "אחד הדברים שמשך יותר לכיוון הזה הוא שהצבא לא עשה לנו בכוונה, קרה מצב ועומר זה שנהרג, אנחנו מאמינים בגורל וכנראה שמה שהיה צריך לקרות קרה, האירוע רק חיזק את הקשר שלנו למדינה והרצון לתרום ולשרת".

"הטיפול בנו שהיה ממשרד הביטחון וממערך הנפגעים היה יוצא מן הכלל, אני גאה לשרת בצבא המדהים שלנו ולחיות במדינה הזו ולחנך על פי ערכיה את ילדיי. לא משנה באיזו סיטואציה אנחנו נמצאים, נציין את היום הזה בדרכים אחרות גם בלי לעלות ולפקוד את הקבר".

 

איך הולך להיראות יום הזיכרון בשביל המשפחה שלך? 

טראד: "זה לא משהו אישי של המשפחות מה שקורה כרגע עם הקורונה, כולם סובלים מהמגיפה ונושא ההתקהלות יתן כוח לנגיף הזה וישים את כולנו בסיכון, אנחנו מקבלים תמיכה מכולם פשוט מרחוק, ואם זה המחיר, צריך לשלם אותו בשביל להישאר בריאים ובטוחים, יש הגיון מאחורי ההחלטה ואנחנו כמשפחה מקבלים ומבינים".

יש מסר שאתה רוצה להעביר לגולשים? למשפחות? 

טראד: "אני רוצה להגיד שיש לנו מדינה ענקית וצבא חזק, יש לנו מדינה מדהימה ואנחנו צריכים להמשיך לשמור עליה, אנחנו נזכור תמיד את הנופלים שלנו לא משנה מה יהיה ואנחנו תמיד נתייצב ונצדיע לדגל בכל מצב ובכל מקרה. הייתי רוצה שלא נדע עוד צרות ויהי זכרם ברוך של כל החללים".

"אין משפחת שכול שאינה כואבת אבל הסיפור שלנו מיוחד, כלומר, איבדתי אח ולא היה לי מושג אם הוא חי או מת, מה המצב שלו ואיפה הוא נמצא, זו מחשבה שלא עוזבת אותך אף פעם ואין מזה מנוח, עברנו כל כך הרבה עקב האירוע הזה, מדובר בחוויה מטלטלת, אבל בסוף יצאנו מהאירוע הזה מאוחדים ומחוזקים יותר מאי פעם. שלוש המשפחות באירוע התלכדו והתחברו בצל השכול". 

טראד: "אני רוצה לגעת בזה שיש אוכלוסייה בדואית שנלחמת למען המדינה כתף אל כתף, אסור להזניח אותם, אנחנו מיעוט".