הדרוזים הם שנתנו לעולם להתפתח ולהגיע למה שהגיע היום!!!

הרצל השיב : להיות מדינה לעם היהודי ! גם צחקו ! והיום יש מדינה ליהודים! אבל בכל זאת הדרוזים לא מחפשים להקים מדינה משלהם כי זה לא חובה וגם לא צריך וזה נובע מעקרון הדת כי המדינה של הדרוזים תהיה רק בביאת המשיח, כמו כל שאר האמונות לכן חלק מהם פרשו שמדינת המשיח צריכה לקום לפני ביאתו כי בקומה הוא יבוא ואחרים נגמרה להם הסבלנות לחכות למשיח כי כבר הרגישו שהמשיח איחר הרבה לכן עשו מלחמות בשביל לזרז את המדינה שלהם.

למרות מספרנו הקטן בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט, אנו חייבים להיות גאים בעצמנו טוב מאוד ואני לא אומר זה מן הסתם, כי רוב החוקרים מגלים תמיד דברים חדשים ומפליאים כשתמיד הם באים לחקור את העדה הדרוזית, עקרונותיה, תרבותה ומקור הימצאותה.

העדה הדרוזית יצאה לאור בתקופת השלטון הפאטמי במצריים משנת 909 עד 1171לספירה כי לפני זה הייתה מתחזקת בסתר ובהשכלה גבוהה מאוד בכל סוגי המדע הרוחני והחומרי.

הממלכה הפאטמית חיזקה את המדע בכל תחומיו לצורך הדת ולהכנת האנושות למעבר ולעידן חדש שלא היה כדוגמתו מאז בריאת העולם, כי היתה להם ראיה עתידית למה שיתרחש בעולמנו לכן אספו כל ספרי המדענים והפילוסופים וההיסטוריה והגיאוגרפיה שבעולם והזמינו כל בעל יכולת מדעית לבוא למצריים והקימו אקדמיות ואוניברסיטאות ברמת על ובמיוחד מסגד "אל-אזהר" בקהיר שהיה לו משמעות גדולה בלימוד ובהשכלה גבוהה בכל תחום, ראשית לצורך הדת ומדעים שונים, רפואה, כימיה, פיזיקה מתמטיקה, מדע הכוכבים והשמיים, פילוסופיה, תרבות, לימודי כתיבה.

לכן הממלכה הפאטמית בהגיעה לשיא בתרבותה והתפתחותה היתה לה השפעה על קידום המערב המודרני בפרט והעולם בכלל וזה מה שהודגש בנאומו ההיסטורי של נשיא ארצות הברית ברק אובמה בביקורו בקהיר ב5 ביוני 2005.

כבוד הנשיא אובמה אמר : "לכבוד הוא לי להיות כאן, בעיר העל-זמנית קהיר, ולהיות אורחם של שני מוסדות ראויים לציון. יותר מאלף שנים(התכוון לתקופה הפאטמית), אל-אזהר עמדה כמגדלור של למידה איסלמית, ובמשך יותר ממאה, אוניברסיטת קהיר היוותה מקור לפיתוח מצרים. יחד, אתם מייצגים את ההרמוניה בין המסורת והקדמה, ואת הכנסת האורחים של אזרחי מצרים. אני גאה לשאת עמי את רצונו הטוב של העם האמריקני, וברכת שלום מהקהילות המוסלמיות בארצי. סלאם עליכום".

אובמה המשיך ואמר : " כסטודנט להיסטוריה, אני מודע גם לחובה של האנושות לאסלאם(הפאטמים). היה זה האיסלאם - במקומות כמו אוניברסיטת אל-אזהר - שנשא את לפיד הלמידה במשך מאות רבות, סולל את הדרך לרנסנס האירופי ולתקופת הנאורות. הייתה זו החדשנות בקהילות המוסלמיות שפיתחה את עקרונות האלגברה, המצפן המגנטי וכלי הניווט, השליטה שלנו בכתיבה ובדפוס, הבנתנו בהתפשטות המחלות וכיצד יש לרפאן. התרבות האיסלאמית (הפאטמית)העניקה לנו קשתות מלכותיות ומגדלים נישאים, שירה על-זמנית ומוזיקה מוערכת, קליגרפיה אלגנטית ומקומות להתבוננות עמוקה. במשך ההיסטוריה, האיסלאם (הפאטמים)הדגים במלים ובמעשים את האפשרויות לסבלנות דתית ושוויון בין הגזעים".

בקיצור למדינה הפאטמית הדרוזית היתה הזכות הגדולה לקידום התרבות המערבית והעולם, לכן המערב והעולם אסירי תודה וחובה לדרוזים של היום שהם צאצאי השושלת הפאטמית וגיבוריה ונאמניה.

לפי ויקיפדיה : השושלת הפאטמית
הפאטמים, השושלת הפאטמית או אלפאטמיון (ערבית: الفاطميون, על שמה של פאטמה בת מוחמד) הייתה שושלת שליטים שיעים שהתקיימה מ-5 בינואר 909 עד 1171 ושלטה על אזורים שונים בצפון אפריקה ובמזרח התיכון לרבות מצרים. המונח "פאטמי" מתייחס לעתים גם לנתיני הח'ליפות. העלית השלטת השתייכה לענף האסמאעילי של השיעה. הח'לפים הפאטמים היו גם אימאמים שיעים, והייתה להם חשיבות דתית בעיני המאמינים האסמאעילים.

מוצאם וחשיבותם מוצאם של הפאטמים הוא מסלמיה בארצות דמשק, סוריה של ימינו, אך לא עלה בידם להקים ח'ליפות אלא באפריקיה (תוניסיה של היום), הרחק מלב ההשפעה העבאסית. לאחר כיבוש מצרים בשנת 969 הם התיישבו בבירה החדשה של המדינה, קהיר.

תחת שלטון הפאטמים הפכה מצרים למרכזה של אימפריה שהשתרעה בשיאה על פני צפון אפריקה, סיציליה, ארץ ישראל, סוריה, חופי הים האדום באפריקה, תימן והחג'אז. מצרים שגשגה בימי הפאטמים ופיתחה רשת ענפה של נתיבי סחר לאורך הים התיכון והאוקיינוס ההודי, שביססה את מעמדה של מצרים ככוח כלכלי בימי הביניים.

חשיבותם של הפאטמים בתולדות האסלאם היא עצומה. מבחינה דתית הם היוו דוגמה יחידה למצב שבו התקיימה זהות בין מוסד הח'ליפות לבין האמאמות, ובין שניהם לבין מסגרת מדינית רבת עוצמה.

הפאטמים נאבקו בח'ליפות האומיית של אל-אנדלוס, אך בעיקר בח'ליפות העבאסית הסונית שהייתה יריבתם האידאולוגית העיקרית, ועל רקע זה יש לראות את התקדמותה ממהדיה לעבר מצרים וממנה הלאה לתוך ארצות דמשק (סוריה של היום).

מסעותיהם הצבאיים ונוכחותם ביבשה וגם בים, עם אחד הציים החזקים בתולדות האסלאם, הייתה גורם חשוב גם בעיצוב האמירות הזנגית עד כיבוש הח'ליפות הפאטמית על ידם בתקופת צלאח אל-דין, וכמו כן הקרינה על ממלכת ירושלים הצלבנית שאף פלשה למצרים הפאטמית.

מבחינה כלכלית, הייתה הח'ליפות הפאטמית משגשגת ברוב שנותיה, עד לרעב גדול שהכה בארץ משהנילוס עמד ולא גאה במשך שנתיים רצופות. בנוסף לפרנסה החקלאית המסורתית של מצרים, הגיע בתקופה הפאטמית המסחר עם תת-היבשת ההודית לשיאו ובתוך כך שגשגה גם הקהילה היהודית המקומית, שרבים מבניה כלכלו בדרך זו את צעדיהם".