למה ילדים צוחקים בזמן צפירה

פרופ' דניאלה קרמר-מור מהמכללה האקדמית לחינוך אורנים (ראש התוכנית לפסיכותרפיה רב-ממדית), על איך מתמודדים עם הסבר האבל וימי הזיכרון לילדים ולמה ילדים נוטים לצחקק בעת הצפירה.

סביר להניח שבני האדם, פיתחו מנגנונים מסייעים לעיתות פחד וחרדה במשך שנים רבות של אבולוציה. ככל שהמצב קשה יותר, התפקוד שלנו נפגע, והצורך להיעזר במגננות גובר. פרויד מנה שורה של מנגנוני התגוננות פרטניים לא מודעים, שלטווח קצר מגוננים עלינו, ולטווח ארוך פוגעים בתפישת המציאות שלנו וביכולתנו לתפקד בתחומי החיים.

לא פחות חשובים הם מנגנוני ההתגוננות החברתיים שתרבויות מאמצות, המיתוסים. מיתוסים אישיים, משפחתיים ותרבותיים שגורים בפינו ועוזרים להתמודד לרגע, אך גם הם, לאורך זמן, מעוותים את תפישת המציאות של תרבויות שלימות.

כשמדבר בהתמודדות עם מוות ואובדן במחוזותינו, תגובה טיפוסית של "אף אחד לא חזר מן המוות" חושפת את הפחד שלנו והמרירות שלנו כלפי הלא ידוע. תגובה שכיחה בביקור אצל משפחות שיושבות "שבעה" היא, "שלא תדעו עוד דאבה וצער". אמירה ריקה זו מתארת את ההגנה שבשקר שאנחנו נזקקים לו על מנת להרגיע את עצמנו, ולכאורה לנחם בו את מי שקשה לנו לראותו בסבלו ובכאבו. הרי ברור שמי שיחיה די שנים ידע עוד הרבה דאבה וצער. האם אנחנו מאחלים לאדם המתאבל למות מהר, לפני שיצטרך להתמודד עם אובדנים נוספים?  מטרת מילים אלו ודומות להן, היא לסייע דווקא לדובר ה"מנחם" כשהוא חסר מילים הולמות מול הכאב והאובדן של חיי הזולת.

"החיים ממשיכים" ו"תהיה חזק" אנחנו אומרים למי שחייו נעצרו לפתע בשל אובדן של אדם משמעותי, כאילו יש במילים כוח מאגי לחזק ולהטיח שהמתאבל לא יתפרק או מאס בחייו.

כולנו, המבוגרים, לא תופשים ולא מסוגלים לתפוש את עובדת המוות ואת מהותו, גם כשאנחנו יודעים את העובדות הביולוגיות, ואת היותו בלתי הפיך וקבוע. רוב מי שנמצא בהוויה, אינו מסוגל כנראה לתפוש את האפשרות של היעדר ההוויה העצמית.

אנשים הולכים מדי שבוע לשבת ליד לוח אבן ולשוחח עם המתים האהובים עליהם. אנשים מנציחים את אלה שאי אפשר להנציח בדרכים שונות, כדי לא לוותר עליהם וכדי להשאירם בתוך מערכת הקיום החשיבתי וההתנהגותי של החיים. נוכחות המת אינה נוכחות פיסית אלא נוכחות מתמשכת בזיכרון ובתחושה הסובייקטיבית, והיא מעידה על אי השלמה עם המוות ואי קבלה שלו.

כשמדובר במוות המוני המצב הופך למסובך וערטילאי עוד יותר. מי מהמבוגרים שלמד את העובדות ויודע לצטט מספרים ותאריכים, יכול לתפוש באמת רצח של שישה מיליונים ע"י בני אדם אחרים? ומי יכול להשלים עם ההיפוך המוזר והאכזרי שבו צעירים בני שמונה עשרה ועשרים מתים כדי להגן על מבוגרים וזקנים?

האדם (בניגוד לבעלי חיים אחרים) למד ולומד כל חייו לחפש סדר הגיוני של סיבה ותוצאה. במוות של אדם מידי אדם אחר, אין היגיון מסוג זה שחונכנו עליו.

ילדים ותפישת המוות
ילדים צעירים חסרים אותם מנגנוני התגוננות והתמודדות שהמבוגרים פיתחו. בשלבים המוקדמים של חייהם, הם עסוקים בעיקר בשכלול מנגנוני הסתגלותם לחיים, ואינם משקיעים אנרגיה בהתמודדות ובהסתגלות לנושאים רחוקים ובלתי נתפשים הקשורים למוות.
התבוננות קצרה בילדים בשעת משחקיהם, כשהם הורגים בשמחה אויבים שמיד שבים לחיים, מוכיחה עד כמה תפישתם את המוות לא מציאותית.

עבור ילדים המוות הוא מושג ערטילאי ורחוק, גם אם ראו ציפור מתה או חתול נדרס, וגם אם קיבלו הסברים מהורים ואנשי חינוך. עולם הפנטזיה והמשחק הם מפלט משמח ומנחם מכל מה שכואב או מאיים.

כשמדובר במוות אישי של אדם מוכר שנעלם לפתע מחייהם, הסיפורים של המבוגרים הקרובים להם מטשטשים עוד יותר את מושג ה"מוות" שגם כך אינו ניתן להבנה. המיתוסים המקובלים ש"עכשיו הוא שומר עליך ממעלה", או "סבתא עדיין אוהבת אותך, היא במקום טוב יותר" לא מעודדים תפישה מציאותית של המוות.

גם כאן, האמירות המיסטיות הללו משמשות את המבוגר המתגונן מפני יגון וייאוש של ילד קטן מול עובדת האובדן של אדם אהוב, כשהמבוגר עצמו מתקשה להשלים עם אותו מוות.
המיתוסים הללו מסייעים לפתח בילד מנגנוני התגוננות רק על ידי כך שהוא ימשיך לספר לעצמו ולילדיו אותן מנטרות חסרות בסיס, כשיהיה לו קשה במפגשים נוספים עם המוות.

כשמדובר במוות כללי של אנשים לא ידועים, חסרי שם וחסרי דמות, הילד כלל לא יכול להתחבר לסיפור. הוא לא ישב ליד הגבול או בשדה הקרב, הוא לא היה במחנה ריכוז, והוא לא יכול ולא מסוגל לדמיין ולקלוט את גודל הזוועה.

לכך נוסף  עוד גורם מטשטש ומבלבל. התגובה הנורמאלית של ילדים ששומעים סיפורי זוועה היא תגובת פחד: "מה אם זה יקרה גם לי"? "מה אם יש אנשים רעים שרוצים במותי?" החברה בכלל וההורים בפרט, עושים הכול להרגיע את הפחדים: "אצלנו בארץ אין נאצים", "כשאתה תהיה בן שמונה עשרה כבר יהיה שלום". מפגן ההרגעה הזה הוא שוב משולל בסיס מציאותי.

התגובה הטבעית (של כל בעלי החיים) היא לפחד מול סכנות, תגובה בריאה שנובעת ממנגנוני הישרדות, לא להתעצב. לעומת זאת, התגובה שנדרשת מן הילדים שלנו היא להתעצב (על מוות שאינם יכולים להבין או להכיל), אבל לא לפחד.
לכן, כשילדים מצחקקים בזמן הצפירה, אנחנו מפרשים את תגובתם כחוסר כבוד ולא כתגובת פחד ומבוכה, למרות שצחוק הוא פעמים רבות ביטוי לפחד ש"אסור" להביעו, לפחד שהיה נתון לדיכוי.

רוב הילדים לא שותפים לרגשות הקשים שלנו בימי זיכרון, ובאופן טבעי ובריא מסרבים להכיר בגודל האסון.
כבר למחרת ימי הזיכרון, המבוגרים שוב עסוקים בהרגעת הפחדים שסיפורי הזוועה שלהם עוררו, באמצעות מיתוסים מקובלים. ה"טוב למות בעד ארצנו" עדיין מהדהד בין כתלי ביה"ס, לצד מיתוסי גבורה והקרבה עצמית נוספים.

האם יש ילד בריא בנפשו שיכול להאמין שבאמת טוב למות בעד משהו? האם אפשר לתת אמון במבוגרים שאומרים משהו כל כך מגוחך וכל כך רחוק מעולמו של הילד? בעולם מוזר שבו הפחד הטבעי נאסר על הילד, ואילו העצב המלאכותי על זרים נכפה עליו, לא מפתיע שקשה להשיג מילדים שיתופי פעולה בנושא הזיכרון הקולקטיבי (שהוא עדיין לא הזיכרון שלהם).

איך לנהוג ואיך לא לנהוג עם ילדים בימי זיכרון
אחד מן העקרונות החשובים בפסיכולוגיה המודרנית הוא לא להשתלט על רגשותיו של האחר. אי אפשר להכתיב לאדם מה להרגיש, ומי שמנסה להכתיב לזולתו רגשות מזיק  להתפתחותו הרגשית ע"י דיכוי רגשות טבעיים למען רגשות מאולצים. מי שחווה אילוץ רגשי מתמשך, מאבד את הקשר בין עולמו הפנימי להתבטאויותיו החיצוניות, ועסוק ביצירת "אני מזויף" שילווה אותו במרוצת חייו.

אנחנו, אנשי הטיפול, מרבים לעסוק בטיפולים נפשיים שמתמקדים בשחרור הפרט מן ה"אני המזויף" לטובת האני האותנטי. מצב זה לא היה נגרם מלכתחילה, ללא אילוצים רגשיים כבדים מצד המשפחה ומערכת החינוך. לכן רצוי להימנע מכל דרישה שילד לא יפחד אך דווקא ירגיש עצב ברגע נתון.

יש להבדיל בין רגשות לכללי התנהגות. ילד שחש ומביע פחד זקוק ללגיטימציה לרגשות, וגם לידע על המנגנונים הקיימים בסביבתו שיגנו עליו מפני סכנות. ילד שחש עצב זקוק למקום שבו יוכל להביע אותו ללא צנזורות. שני הרגשות האלה קיימים בילדים ובמבוגרים לצד קשת גדולה של רגשות נוספים, וצריך מאד להיזהר שלא לעוות אותם.

לעומת זאת בכל חברה מתקיימים כללי התנהגות מקובלים. ילדים לומדים מגיל מסוים לא לקלל, לא להסתובב עירומים, לא להרוס רכוש של הזולת וכדו', תחת הכותרת "התנהגות מכבדת". אותם כללים חשובים גם לגבי ימי הזיכרון.  חשוב לענות לילדים על שאלות על פי הבנתם, מבלי לספר להם סיפורי זוועה טרם זמן. לא לשקר ולא להסתיר, מאחר שהסתגלות למציאות מחייבת חשיפה הדרגתית אליה, אך גם לא להציף את כל העובדות הבלתי נתפשות בפני ילדים שלא בשלים לכך.

התגובה של הילדים תהיה תגובה טבעית:  ילדים יפחדו, יתעצבו, ישמחו ויצחקו ברגעים שונים של היום. צחקוקים בזמן עמידה בטקס יכולים להיות תוצאה של משהו משעשע שאירע בסביבה המיידית של הילד מאחר והחיים החברתיים ממשיכים להתקיים שם כמו בכל מקום אחר, או תגובה מתגוננת של הכחשת האירועים הקשים ושל מבוכה בשל אי יכולת להגיב אליהם. 

כל התייחסות מעליבה או מענישה לתגובות אלו רק תגרום לילד לנסות להסתיר את עצמו ולהציג "מסכה". לעומת זאת אפשר וחשוב ללמד ילדים לעמוד כשעם שלם עומד בצפירה, ולשתוק עד כמה שהם יכולים. חשוב להכין אותם בכנות ובאופן ישיר וברור, במסגרות החינוכיות ובביתם, לכך שכל רגש הוא לגיטימי, אך אינו עומד בסתירה לכללי התנהגות חברתיים מקובלים.

לכן, הם אינם חייבים להיות עצובים. מותר להם לפחד או לא לפחד, לשחק ולהתנהג באופן טבעי ואמיתי. לעומת זאת החברה מצפה מהם שיכבדו את כללי ההתנהגות החברתית. הסבר מתאים לכללי ההתנהגות לילדים יהא: "הסיבה לכך היא שאנחנו מכבדים את מי שעצובים באותו יום על שאיבדו אנשים חשובים להם. לאנשים אלה יש משמעות עבורנו (אם גם עדיין לא עבורכם) כי יש לכולנו  מכנה משותף איתם. אנחנו חשים שייכות עם בני אדם בכלל, ובני עמנו (קבוצת השייכות שלנו) בפרט, ולכן אובדן שלהם הוא גם אובדן שלנו. ההתרחשויות שהביאו ליום השואה ויום הזיכרון, הם ברמה מסוימת הסיפור שלנו, גם אם לא כולנו עברנו אותו על בשרנו. את השייכות הזו אנחנו מפגינים עבור הקורבנות ומשפחותיהם וגם עבור עצמנו, כשאנחנו מפנים יום בחיינו על מנת להיות שותפים לזיכרון ולטקסים שאינם בשגרת חיינו ומאפיינים רק אותו יום. מאותה סיבה, כל המדינה מתרכזת בזיכרון ועוצרת את מנהגיה וסוגרת את כל אפיקי הבידור שלה".

כל אמירה ברורה מסוג זה על התנהגות רצויה ולא על רגש, מבטאת את הזכות של כל אדם בחברה חופשית לבטא רגשות ללא כפיה ודיכוי, אך גם  מחנכת בהדרגתיות ההולמת את גיל הילדים, לסוציאליזציה. ברור שילדים בגילים מסוימים ובתקופות מסוימות יתקשו לעמוד בכללי ההתנהגות האלה כמו בכל כללי התנהגות אחרים שמוטלים עליהם, אך לבסוף, מתוך קבלה והבנה, הם ייטיבו להסתגל אליהם, יאמצו אותם וגם ינחילו אותם, בבוא היום, לילדיהם.