קהילת המוסתערבים בכפרי הגליל

יהודים סודיים ומקוריים שמעולם לא עזבו את ארץ ישראל מאז החורבן וגרו אלפי שנים בכפרי בגליל בשכונות לצד האוכלוסייה הערבית.

היהודים ה"מוסתערבים", בערבית"׳הדומים לערבים", היו יהודים שחיו בשכונות יהודיות בכפרים ערבים בגליל,חיו חיים יהודים מלאים עם בתי כנסת,מקוואות,בתי עלמין,ומעולם לא עזבו את ארץ ישראל,גם לאחר החורבן ולאחר מרד בר כוכבא.

המוסתערבים היו עובדי אדמה, כפריים פשוטים, ולרוב לא מלומדים ונדיר למצוא תלמידי חכמים בולטים ביניהם. אורח החיים שלהם היה דומה לזה של הערבים - הם דיברו ערבית,כתבו ערבית,התלבשו כערבים,היו מעורים בחברה הערבית בכפריהם, בקיצור: תרבות ערבית. לכן הם נקראו מוסתערבים.כמו שיש ערבים נוצרים,או ערבים דרוזים,כך היו מוסתערבים-ערבים יהודים.

סיפור המוסתערבים הוא התגלמות הקשר שלא ניתן לניתוק בין עם ישראל לארץ ישראל.קשר של אלפי שנים שהחל מהאבות המייסדים של האומה ועד ימיינו.קשר שהתבטא לא רק בערגה, כיסופים ותפילות לשיבת ציון, אלא במגורים פיזיים בארץ בתנאים קשים ביותר ותחת דתות ומשטרים קשים,אכזריים ומתנכלים.קהילות מוסתערבים ידועות גרו עד למאות האחרונות בכפרים שפרעם,פקיעין ויאסיף.

בכפר יאסיף יש אזור שנקרא'חארת אל יאהוד', שפירושו הרובע היהודי.בכפר יש בית קברות יהודי מפורסם בו קבור גם הרמח״ל, ששימש גם את יהודי עכו. ידוע שישנן שתי משפחות בכפר שהן מצאצאי יהודים, אם כי הן לא יודו בזה.ידוע על קהילת מוסתערבים שחיה ביאסיף עד לפני 150 שנה.

בשפרעם התקיימה קהילת מוסתערבים עתיקת יומין,לאחר מלחמת העולם הראשונה החלו היהודים לעזוב את העיר בשל קשיי פרנסה ועל רקע הפוגרומים נגד יהודים שפרצו בארץ. היהודי האחרון אברהם אל-עזרי עזב את הכפר בשנת 1920 כשהוא מפקיד את מפתחות בית הכנסת העתיק בידי משפחת ג׳עפרי שמתגוררת בסמוך,שעד היום שלושה דורות אחרי,עדין מוסרת למבקרים במקום בנאמנות את צרור המפתחות.

בפקיעין שבמירון היו משפחות יהודיות עד תש"ח.היהודים עזבו את הכפר,והיהודיה ה'מוסתערבית'  האחרונה שנשארה שם עד היום היא מרגלית זינאתי, כיום בשנות השמונים לחייה.

המוסתערבים הקפידו על שמירת המצוות עד כמה שידעו. היו להם מנהגים מיוחדים, ששימרו את מנהג ארץ ישראל הקדמון. כך, למשל, עד המאה ה-16 מחזור קריאת התורה היה כפי שאנו מכירים מימי חז"ל בארץ - של שלוש שנים, ולא של שנה אחת כפי המקובל היום. בשבת חנוכה שהיא גם ראש חודש, היו מוציאים ספר תורה אחד בלבד, ולא שלושה.

גם התפילה שם היתה פחות ארוכה, פשוט משום שלא היתה להם חזרת הש"ץ - שליח הציבור היה אומר את כל התפילה בקול רם. המוסתערבים גם שלחו שאלות לחכמי הדור, כמו הרדב"ז והמבי"ט. מתוך ספרי השו"ת אנו יכולים ללמוד שהיו קהילות מוסתערביות גם בערים הגדולות של ארץ ישראל וסביבותיה, כמו ירושלים, צפת, דמשק ואפילו קהיר. היישוב היהודי במצרים הוא עתיק מאוד, הוא נוסד כבר בימים שאחרי חורבן הבית הראשון.

גולי ספרד מגיעים לערים בתחילת המאה ה-16 וגם לכפרים בגליל.המפגש עם היהודים המקוריים שחיו כאן מייצר חיכוכים בשל מנהגים שונים, נוסחי תפילה ועוד. היסטוריונים אוהבים חיכוכים כי איפה שיש חיכוכים יש פניה לרב ויש פסק הלכה או החלטה ולפעמים יש תיעוד.  חלוץ החוקרים של קהילות המוסתערבים היה נשיאה השני של ישראל, יצחק בן צבי. שהסתובב בכפרים, שחלקם כבר אינם קיימים היום, ואסף עדויות של ערבים מקומיים על אודות היהודים שהתגוררו ביניהם.

הוא חיפש שרידים של מבנים יהודיים, ורושם מיוחד עשה עליו הכפר פקיעין בו הוא פגש אז (שנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת) כמה עשרות יהודים ותיקים, שרובם המוחלט עזבו מאז, בלחץ הפרעות או מסיבות כלכליות. הקשר בין בן צבי למוסתערבים ובייחוד לכפר פקיעין בא לידי ביטוי בשטר מאה השקלים הנושא את דיוקנו של בן צבי מצד אחד כשמן הצד האחר נשקפת חזיתו של בית הכנסת העתיק בפקיעין.

ליהודים המוסתערבים מגיע הרבה כבוד מעם ישראל. הם שמרו את היהדות שלהם בתנאים קשים מאד והם חלק מהזכות ההיסטורית שלנו על ארץ ישראל, לאחר 2,000 שנות קהילה בגליל.

ערן רולס, יו"ר מרכז הבניה הישראלי.

התמונה של בית הכנסת בשפרעם.