פרופ' פאדל מנסור, "כדרוזי אני מתקומם, הם מפיצים דברים לא נכונים"

זה נוסח ההודעה אשר שלח פרופסור פאדל מנסור לחברים לאחר שקבל את המצגת שהופצה ע"י גיל ספיר אבא של הבחורה מפונת גוש קטיף, ותושבת פקיעין החדשה היום, אשר ביתה נפגע במהומות .

שיח' פאדל: שלום רב, בראשית דבריי חשוב לי להדגיש שכאדם, כאזרח וכדרוזי אני מתנגד לכל מעשה אלימות ומגנה אותם ולא חשוב מהיכן מקורם.

ביום ראשון הרביעי לנובמבר ביקרתי בפקיעין יחד עם ניצב בדימוס אליק רון, מי שהיה מפקד מחוז הצפון במשטרה, שבחוכמתו, בשנת 1999, הצליח למנוע אירועים שיכלו להיות חמורים ברמות האלימות שלהם, הקשורים באנטנות סלולריות ובאדמות עוספיא ליד הקיבוץ יגור.

בביקורנו בפקיעין שמענו את השתלשלות העניינים מתחילתם מנקודת ראותם של תושבי הכפר הדרוזיים.

נראה לי שמר גיל ספיר, בניסיונו לשכנע אותנו ע"י תמונות קשות כאילו בפקיעין בוצע פוגרום ביהודים בגלל היותם יהודים, מתעלם מאירועים אלו שהם הרקע והנסיבות שהובילו לאירועים האלימים בפקיעין.

כמי שמאוד חשובים לו הקשרים בין יהודים לדרוזים אני קובע בהחלטיות שזה שהצגת האירועים בפקיעין כפוגרום דרוזי ביהודים, כפי שמציג אותם מר גיל, היא עוול חמור, לא אמת ונוגדת את העובדות ההיסטוריות המתארות את היחסים בין יהודים ודרוזים בכלל, ובפקיעין בפרט, שאתייחס אליהם להלן.

משיחה עם גורמים אחראיים ומוסמכים בפקיעין מתבררים הדברים הבאים :בשנים האחרונות באו מספר משפחות יהודיות והתיישבו בפקיעין, קנו בתים, שכרו בתים ותושבי פקיעין לא התנגדו.

בית משפחתה של בתו של מר גיל ספיר הותקף בגלל היותה, כפי שמדגישים התושבים, פרובוקטיבית ביותר ולא פעם שמעו אותה אומרת, בין השאר : "אתם הדרוזים אין לכם מקום כאן בפקיעין...  תלכו לסוריה... פקיעין ליהודים".

"בתו של גיל ספיר כנראה משתייכת לימין המשיחי הקיצוני והיא אחת ממקימי העמותה "פקיעין לנצח" עם כוונות גלויות וסמויות לשלוט במרכז הכפר ולרכוש בתים בכפר בשיטות שונות".

בתו של מר ספיר וחבריה פברקו אירועים שלטענת התושבים לא היו ולא נבראו.

תושבי הכפר מייחסים מעשיי אלימות כמו שריפת מכוניות וזריקת רימונים לאותה קבוצה ימנית קיצונית.

לדעתי, כדאי לבדוק גם את חלקן של פרובוקציות אלו, של משפחות יהודיות קיצוניות, כנגד משפחות דרוזיות ואפילו כנגד משפחות יהודיות אחרות, בהחלטתה של המשטרה להיכנס בכוח רב אל הכפר.

לאחר שנעקרה האנטנה בפעם הראשונה, לפני האירועים החמורים שקרו בכפר, הצהיר בעל האנטנה, בנוכחות קצין משטרה מפקד תחנת משטרת מעונה, שלא יתקין אותה מחדש.

על אף הצהרתו, התקין אותה מחדש ועוד הכריז והטיח בפני התושבים, על מנת לחמם את האווירה, כי לא איכפת לו אם ימותו כל הדרוזים העיקר שהאנטנה שלו תמשיך לפעול, כאשר הוא עצמו לא גר בשכנות לאנטנה אלא בישוב אחר.
חשוב לי להדגיש ולהזכיר, כי בנושא האנטנות הסלולריות והסכנות הבריאותיות הקיימות בקרבתן, קיימת מודעות גבוהה מאוד בקהילה הדרוזית שגורמת להתנגדות חריפה לקיומן של אנטנות שכאלה בקרבתנו.

גישה בריאותית סביבתית שכזאת קיימת גם בישובים יהודיים כמו למשל טבעון ואינה קשורה לדת, גזע או לאום.

ולראיה, בשנתיים האחרונות נעקרו שתי אנטנות סלולאריות לתושבים דרוזים ע"י דרוזים מפקיעין.

באשר להתנהלות המשטרה, תושבי פקיעין והדרוזים בכלל, תמהים עד מאוד איך שוטרים נשלחים לשמור על אנטנה שהוצבה באופן לא חוקי מעל לול.

מפליא ותמוה עוד יותר מדוע יחידה מיוחדת פושטת על הכפר בשלוש לפנות בוקר, מתנהגת בכוחניות רבה ומשתמשת בנשק חי כנגד אזרחים ישראליים, שהיו חיילים או יהיו חיילים בצבא ההגנה לישראל, כדי לעצור שבעה איש המואשמים בעקירת האנטנה, וזאת כאשר ראש המועצה, מר מוחמד ח'יר, התחייב בפני שופט בית משפט השלום שהוא ידאג, כאשר יתבקש, להביא את המבוקשים למשטרה. זה היה כשבוע לפני המאורעות.

חשוב להזכיר ולציין כי יהודי פקיעין שרדו והצליחו להתקיים כמה מאות שנים בביטחון אך ורק בזכות הדרוזים: ההיסטוריון ד"ר שמעון אביבי מצביע במחקריו שיהודים יכלו להתיישב בישובים כפריים לא עירוניים אך ורק בכפרים דרוזים – חמישה בארץ ישראל וארבעה עשר בלבנון.

מסמך משנת 1596 מראה שמיעוט יהודי כפרי היה גר רק בשלושה כפרים דרוזיים: פקיעין, ג'וליס וכפר יאסיף.

בימים ההם יהודים לא יכלו לגור בשום ישוב כפרי אחר בארץ.

בשנת 1877 נבנה בית הכנסת המפורסם בפקיעין בעידוד הדרוזים.

ב-28/4/1931 ביקר, מי שיהיה לימים הנשיא השני של מדינת ישראל, מר יצחק בן צבי בפקיעין וביקש מהדרוזים שישמרו על הישות היהודית.

מר בן צבי התקבל בכבוד רב ע"י מוכתר הכפר ותושביו.

ב-1931 היה מפקד אוכלוסין בפקיעין שמדווח על 799 תושבים בכפר, מתוכם 52 יהודים, ואילו ב- 1976 מספר תושבי הכפר היה 2630 מהם רק שלושה יהודים.

המשפחות היהודיות שבאו, בשלום, לגור בשנים האחרונות בפקיעין התקבלו בברכה על ידי התושבים הדרוזים של הכפר.

- ב- 1936 ברחו כל התושבים היהודים  של פקיעין מפחד המאורעות שהיו באותה תקופה. בתיהם, רכושם, בתי הכנסת וספר התורה שלהם נשמרו ע"י הדרוזים שאף סיכנו את חייהם למען מטרה זו.

עם הקמת המדינה, ב- 1948, נמסרו הרכוש והספרים בחזרה לבעליהם היהודים.

משפחות יהודיות שהיו תושבי פקיעין כמו משפחת זינתי, תומה, כהן ואחרות, היו תמיד בקשרי ידידות עם משפחות דרוזיות כולל ביקורים הדדיים.

חשוב שאנשים ילמדו ויחקרו את המאורע המצער לפני שינקטו עמדה וייסחפו אחרי גרסתו של מר גיל ספיר שהפגיעה בבית בתו כנראה העבירה אותו על דעתו.

בברכה,
פאדל מנסור, עוספיא