ביהמ"ש העליון החמיר בעונשו של סוהר שקיבל שוחד

ביהמ"ש העליון "העונש על שוחד הוא מאסר ממשי בין כותלי הכלא"

עונשו של הסוהר הוחמר משישה חודשי עבודות שירות לשנת מאסר בפועל, תוך שבית המשפט מציין את הכלל הידוע שאין דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין עם הנאשם, ומזכיר שמי שעבר עבירת שוחד צריך לרצות מאסר ממשי בין כותלי הכלא.

הסוהר גרשון בר-זיו הודה והורשע בכך שקיבל אלפי שקלים מהאסירים משה בן איבגי, חגי זגורי ושמעון אלמקייס ובתמורה הבריח עבורם לכלא דברים שונים ובהם משקאות אלכוהוליים, סרטי פורנו וטלפון סלולרי. בר-זיו הורשע במסגרת הסדר טיעון, שלא כלל הסכמה לעניין העונש, ובית המשפט המחוזי בבאר-שבע גזר עליו 6 חודשי עבודות שירות.

בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה, שהוגש באמצעות עוה"ד סיגל בלום ועדי שגב מהמחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, וקבע כי אין מדובר במעידה חד-פעמית, אלא ב-8 מקרים נפרדים של הברחת פריטים ל-3 אסירים שונים, שאחד מהם שהה באגף סגור, על פני תקופה של יותר משנתיים, וציין כי הפריטים שהבריח כללו גם כאלה בעלי פוטנציאל נזק ממשי (משקאות אלכוהוליים, תחליפי סם וטלפון סלולרי).

השופט מני מזוז ציין, כי מתחם הענישה שקבע בית המשפט המחוזי אינו הולם והיה עליו לקבוע מתחם ענישה מחמיר יותר, אך גם אם ניתן היה להשלים עם מתחם הענישה המקל שקבע, הרי שאין לקבל את החלטתו לקבוע את עונשו של בר-זיו תוך סטייה לקולה, מטעמי שיקום, מהמתחם (המקל) שקבע. "העונש שהושת על המשיב אינו מתיישב עם עיקרון ההלימה, שהוא כאמור העיקרון המנחה בענישה, ועם מדיניות הענישה העקבית שקבע בית משפט זה לגבי החוטאים בעבירות השוחד, לפיה על מקבל השוחד ונותן השוחד לרצות תקופת מאסר ממשית בין כותלי הכלא".

מזוז הוסיף, שלא היה מקום לשקול כנימוק לקולה את עברו הפלילי הנקי ואת אורח חייו הנורמטיבי של בר-זיו, שכן "עבירות של לקיחת שוחד - כמו עבירות שחיתות ציבורית אחרות - מתבצעות, מתוקף הגדרתן, על ידי עובדי ציבור, שהם בהכרח אנשים נורמטיביים ולרוב נעדרי עבר פלילי". הוא ציין שגם השלכות המאסר על בר-זיו, כסוהר לשעבר, והפגיעה הכרוכה בו ובבני משפחתו, אינן יכולות לשמש כנסיבה מקילה לעונש. מנגד, נקבע בפסק הדין, ישנו שיקול משמעותי שבית משפט קמא לא לקח בחשבון במסגרת קביעת העונש בתוך המתחם, ושהיה ראוי כי יקבל ביטוי בגזר הדין, והוא אינטרס הרתעת הרבים, היינו הרתעה משמעותית כלפי עובדי ציבור ומעורבים אחרים בעבירות השחיתות השלטונית.

לבסוף התייחס מזוז לכך שלא היה מקום לסטות לקולא מהמתחם בשל שיקולי שיקום, בין היתר משום ש"רוב המעורבים בעבירות שוחד ובעבירות 'צווארון לבן' אחרות אינם 'עבריינים מועדים', אלא אנשים נורמטיביים וחסרי עבר פלילי שאינם עבריינים 'טעוני שיקום', והסיכון שיחזרו לבצע עבירות בכלל, ועבירות מהסוג שבגינו הורשעו בפרט - נמוך ממילא. לכן, בעבירות כאלה יש ליתן כאמור משקל מכריע לשיקול של הרתעת הרבים, בבחינת 'למען יראו וייראו'".