הקהילה הדרוזית אתגרים עכשוויים והחזון העתידי
העדה הדרוזית בישראל עוברת תקופה רוויית קשיים, בין בלבול וזעזוע פנימיים לבין אתגרים חיצוניים המאיימים על קיומה. מצד אחד שרויה בתקופת מעבר מחברה מסורתית לחברה מודרנית או חצי מודרנית על השלכותיה ועל השינויים המלווים את המעבר ברמה החברתית, הכלכלית ועוד
לצד אתגרים פנימיים המערערים את הקשרים החברתיים ומאיימת על הסולידריות הקהילתית, כולל על קשרי המשפחה.
מכוון שחוקי הטבע לא מותרים ואקום ללא מילוי, כך גם הסוגיות האקוטיות והגורליות העומדות בפני בנות ובני הקהילה הדרוזית בישראל והבעיות מהן סובלים בעידן העכשווי ללא פתרון בנמצא, סוגיות כגון חוק הלאום והשלכותיו, משבר הדיור, חוק קמיניץ ומועקותיו, הירידה בשיעור הלומדים במוסדות ההשכלה הגבוהה, הירידה המדאיגה בשיעור הילודה במשפחת הדרוזית הגרעינית ובפריון האישה הדרוזית, ההגירה הזוחלת של הזוגות הצעירים אל העיר, טשטוש הזהות הדרוזית, ההיתוך והאינטגרציה הדרוזית בתוך חברות אחרות, לצד היעדר מנהיגות אשר בארסנל שלה חשיבה אסטרטגית, סיסטמתית, שיטתית ארוכת טווח במישור החברתי על כל היבטיו, ובהיעדר כמעט כל תוכנית לפיתוח ובניית שכונות חדשות הלכה למעשה בכפרים הדרוזיים, המחסור ואי הרחבת המודעות הערכית דתית מסורתית, שואבת אליה ואקום אידיאולוגי וערכי, האפטיה השוררת ברחוב הדרוזי, חוסר הבנת השלכת ועומק התהליכים החברתיים העכשוויים על עתיד הקהילה הדרוזית. והעמימות המלווה את החזון העתידי הקולקטיבי של הדור הצעיר.
מבין האתגרים הפנימיים המאיימים על צביון ואופי החברה הדרוזית, ניתן למצוא את התפשטות הפשיעה ברחוב הדרוזי כתוצאה מהוואקום האידיאולוגי והערכי וההליכה לעבר הקצה, למרות שהקהילה הדרוזית נהגה לאורך שנים רבות להתהדר בערכים החברתיים הגבוהים והאצילים שניחנה בהם, לרבות בערכי שימור האחווה והסולידריות החברתית, אהבת האדם לזולתו, קידוש החיים שניתנו על ידי בורא עולם והוא לבדו בעל הסמכות לקחת אותם, מתי שהוא רואה לנכון, מבלי שנציג יפעל בשמו, או יפשע בשמו, או כביכול בהשראה שלו, ובל לשכוח כי בורא עולם הוא האחד והיחיד, שנותן חיים ושרשאי לקחת אותם.
תקופת המעבר מחברה מסורתית מביאה עמה מתח וקונפליקט בין דוריים, סמויים ולעתים אף גלויים. הרחוב הדרוזי שרוי בתהליך הצערה, ורוב הנמנים על קהילה זו, בגיל 45 שנים ומטה על כל המשתמע מכך בכל תחומי החיים, בסדר העדיפויות שלהם, בערכים המובלים בקרבם, בהתנהגותם. תהליכי ההצערה אלה, מנחים את הרוב בקהילה ואת התנהגויותיהם במלוא מובן המילה, התנהגויות אלה שונים בתכלית ממה שהמגזר הבוגר והדתי נושא עמו. אחת הדוגמאות המובהקות היא חינוך וגידול הילדים וההורות ככלל בחברה הדרוזית, אשר נתקלת במתחרים רבים עמה בחינוך לדיה, מתחרים שקשה לגבור עליהם בעידן זה, אי לכך ישנה ירידה בביצוע משימתם הפונקציונאלית הכרוכה בחינוך ילדיהם.
במישור העדתי, אין בנמצא מנהיגות וניהול מערכתי, אין מוסדות ומסגרות שחוקרים מה עוברת הקהילה ולאן פניה, אין יד כוונת שמנתבת את ענייני הקהילה, עתידה, כיווניה ודרכיה העתידיות, כפי שקורה במועצה העדתית בלבנון לדוגמה. במקום זאת פועלים לכיבוי שריפות שנדלקות בדרך. אין בנמצא תהליך חקירה וגוף שמוביל מחקרים בנושאים הבוערים ואין הקצאה תקציבית או מימון לחקירה מדעית מעמיקה, לנושאים כמו הזהות הדרוזית, שייכות זהותית, נישואין וגירושין בחברה הדרוזית, לידה ופוריות האישה הדרוזית, הגירת צעירים מהחברה ומהכפרים שלהם, ההשכלה הגבוהה בקהילה הדרוזית , עידוד נושאי לימוד מבוקשים, מקורות הפרנסה והאבטלה בקהילה ...
מצד שני, הקהילה הדרוזית בישראל, מתמודדת עם אתגרים חיצוניים ועם תהליכי מחנק, אשר שמים את בני ובנות העידה הדרוזית במעין בית סוהר ללא סורגים, כאשר הסוהר מתפאר באמתלה שהוא מגלם במחנק זה כביכול ארגון אדמיניסטרטיבי מחדש של הקהילה, תוך התעלמות מוחלטת מהייחודיות הקהילתית, מהמנטליות החברתית, מהתרבות המקומית ומאורח החיים. בעוד שבפועל הוא מסתיר את כוונותיו האמיתיות המשפיעות על הקיום ועל הישות העדתית בישראל.
בבחינת נתוני הקרקעות שהיו בבעלותם של בני העדה הדרוזית עולה כי, 64% מקרקעות אלה אשר היו בתוך גבולות מפות המתאר של הכפרים הדרוזים, הופקעו מאז 1949בעילות ובדרכים שונות. מצד שני, מדיניות ממשלות ישראל לדורותיהן, לא הקדישה מספיק תשומת לב לנושא האדמות הפרטיות במתכוון ושלא במתכוון. הפקיעו קרקעות תוך חקיקת חוקים מפלים, מינוי ועדות ייעודיות למשימה זו, בהטלת מיסים מכבידים ושיטתיים, בפיתויים כספיים ואחרים היוצרים העברת האדמות לבעלות המדינה.., בתום תהליכי ההשתלטות על האדמות הפרטיות הועברו אדמות אלה לקטגוריה של אדמות מדינה, ואסם ואוסף אדמות המדינה חולקו קרקעות להרחבת ולבניית ישובים, מושבים, קיבוצים וכפרים יהודיים, בנוסף לתהליכי חכירה וניצול פרטי או קיבוצי לצורך עיבודים חקלאיים מגוונים.
מאחר שמוסדות המדינה אינם יודעים ואינם רוצים לדעת כיצד להתמודד נכון עם הקרקעות הנמצאות בבעלות פרטית, הם החליטו לתכנן בהם כאילו היו אדמות מדינה, תכננו על האדמות הפרטיות תהליכי איחוד וחלוקה כתאוות נפשם, כאילו הם הבעלים של הנכס, תכננו כי 30% מרכוש פרטי זה יהיה שייך לשטחים ציבוריים ואף הכתיבו זאת לרשויות המוניציפליות. במקום למצוא פתרונות לשטחים הציבוריים על חשבון המדינה אשר היו בבעלות פרטית לפני הפקעתם, ובכך הם ממשיכים את תהליכי גזלת האדמות הפרטיות באופן שיטתי ועקבי.
בצל מציאות מרה הזו, נותרו האזרחים הדרוזיים בכפרים במשברי דיור בלתי נמנעים בעלי השלכות קטסטרופליות. אולם, המוסדות והזרועות של ממשלות ישראל ממשיכים להתעלם מהזכות ההכרחית לדיור ומזכויות טבע כפי שמנוסחות באמנות הבינלאומיות. ומתעלמים מהעובדה שהזכות לדיור הינה חלק מהזכות לחיות בכבוד, בביטחון, וחלק מהזכות לפרטיות ולחיים יציבים ושלווים.
במצב נתון זה, זוגות צעירים, בעל כורחם וכדי למצוא פתרון לבניית בית ומשפחה, הם פונים לגור עם משפחתם בבית ההורים, אך פתרון זה נושא עימו בעיות וקונפליקטים משפחתיים בתוך אותה משפחה, והתוצאה היא פירוק התא המשפחתי, מה שמגדיל את מקרי הגירושין בחברה הדרוזית.
חוק קמיניץ שאין הוא אקראי כלל, מהווה כיסוי משפטי להטלת קנסות כבדים על כתפי הזוגות הצעירים, קנסות שקשים מנשוא, והתוצאה היא הרחבת מעגלי העוני וצירוף צעירים דרוזים אליהם, לא די בכך הרי שזה יוצר סבל כלכלי וחברתי, וגורם גם הוא לפירוק התא המשפחתי בקהילה הדרוזית שזו עתה סללה את דרכה לחיק המשפחה.
העוני החברתי-כלכלי נושא עמו נטל גדול נוסף הנושא עמו ממד קטסטרופלי נוסף. מי שבונה ללא היתר בעל כורחו ומובל להליך משפטי, מעבר לנטל הכלכלי והקנסות, מוטל עליו רישום פלילי המעכב את פרנסתו ומונע ממנו אפשרויות עבודה ופרנסה כפי שהם זמינים לשאר האזרחים, מכוון שהוא משויך למפרי החוק ולמבצעי "פשע". למרות שכל דאגתו היא לבנות בית על אדמתו ורכושו ולחיות בכבוד. ואילו חוק קמינץ מציב אותו בעמדה העבריין בעל כורחו ובניגוד לרצונו וללא כל אפשרות אחרת. אף על פי שהפשע האמתי הינו של זרועות ממשלות ישראל לרבות של הוועדות המחוזיות והמקומיות, אשר אמונות על תכנון ואישור שטחי השיפוט של הישוב והכללת האדמות הפרטיות בתוכם.
חלק מהזוגות הצעירים, כדי לא לעבור מסוכות אלה אשר נכפו על התושבים הדרוזים, בוחרים להגר מהכפר אל העיר על מנת להימנע מלהיכנס לבעייתיות הדיור כמו כולם. אולם הגירה זו עלולה לגרור אחריה ולהוביל את הזוגות הצעירים וילדיהם לריקנות אידיאולוגית דרוזית ולהיתוך ולאינטגרציה חברתיים, עד כדי אובדן הזהות הדרוזית.
להוסיף את חוק הלאומי אשר בא להפקיע ולהחרים את הזהות הישראלית של הדרוזים ולמקם אותם בעמדה פרדוקסלית, ללא שוויון עם האזרחים הישראלים היהודים. פועל יוצא של חוק זה נוצר מצב שיש משטר דמוקרטי ליהודים בישראל ומשטר אחר לישראלים האחרים, לגויים לדברי חלק מהיהודים, משטר זה רחוק מעקרונות הדמוקרטיה אשר, בנויה על עיקרון השוויון, ומהווה את ליבה ומהותה של הדמוקרטיה על כל צורותיה, בזכויות וחובות, בהזדמנויות עבודה, בזכות להתארגנות, בזכות להפגנה ובזכות להבעת דעה ועוד..
וכאשר אנו בוחנים כיצד מתייחסות ממשלות ישראל אל הרשויות המקומיות, מסתמנת גישת המסר הכפול, בה הן מקצות מעין תקציבים ממשלתיים ייעודיים לרשויות המקומיות, אך פירעון תקציבים אלה כרוך בנהלים ביורוקרטיים בסגנון ישראלי אשר, מעכבים שחרור התקצבים אם בכלל. ובמילים אחרות שיטת הממסד הישראלי הינה ביד אחת הקצאת משאבים ותקציבים וביד השנייה מניעת פירעונם והגעתם לרשויות בעילה שהרשויות המקומיות לא יודעות לנצל את התקציב וכך התקציב חוזר חלילה לקופת המדינה.
אז במציאות מרה זו הכרחי לפתוח מצפן ולהעריך מסלול מחדש, לחקור, לתכנן לאור מסקנות מחקרים אמפיריים, לבנות מוסדות ארגוניים שמובילים את הקהילה לחוף מבטחים ונותנים מענה לצרכי קהילה ייחודית זו. דרושה מנהיגות בלתי מעורערת שתוביל , תסלול דרך ותאבק מתי שצריך כן!
