ארדואן מעלה את סוריה לבמת נאט"ו

אם אכן מדובר במהלך אסטרטגי מתוכנן של אנקרה, הוא עשוי לבטא את שאיפתה של טורקיה לעצב מחדש את הסדר האזורי, להציב את עצמה כמנהיגת העולם הסוני וכמתווכת הבלעדית בין המערב למזרח התיכון. עבור ישראל, מדובר בהתפתחות שמחייבת בחינה מחודשת של מפת האיומים וההזדמנויות בצפון.

 

ישנם אירועים בזירה הבינלאומית שערכם אינו נמדד במספר ההסכמים שנחתמו במהלכם או בהצהרות הרשמיות שפורסמו לאחריהם, אלא במסר שהם משדרים. לעיתים די בתמונה אחת לחיצת יד, ישיבה סביב שולחן אחד או הופעה משותפת בפסגה בינלאומית כדי ללמד על שינוי עמוק במאזן הכוחות. במזרח התיכון, אזור שבו לסמלים יש לעיתים משמעות גדולה כמעט כמו למהלכים צבאיים, אירועים כאלה עשויים לסמן את תחילתו של פרק חדש.

 

אם אכן, כפי שדווח, נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן פעל להזמנת נשיא סוריה אחמד א־שרע כאורח לפסגת נאט"ו, הרי שלא מדובר רק במחווה דיפלומטית כלפי ההנהגה החדשה בדמשק. זהו מהלך שניתן לפרש כניסיון של אנקרה להמחיש לעולם כי הדרך אל סוריה החדשה אינה עוברת עוד רק דרך וושינגטון, מוסקבה או מדינות ערב, אלא בראש ובראשונה דרך טורקיה.

 

 

מבחינת ארדואן, מדובר בהמשך ישיר למדיניות שהוא מקדם בשנים האחרונות: הפיכת טורקיה ממדינה שמגיבה למשברים אזוריים למדינה שמעצבת אותם. בעוד שבעבר הייתה אנקרה חלק ממערך אזורי שהובל בעיקר בידי ארצות הברית או במסגרת נאט"ו, היום היא מבקשת להיות כוח עצמאי בעל חזון משלו, כזה שמסוגל לדבר בעת ובעונה אחת עם וושינגטון, מוסקבה, דמשק, קייב, דוחא וריאד – ולעיתים אף לתווך ביניהן.

 

החזון הזה אינו חדש. כבר בתחילת כהונתו ביקש ארדואן להחזיר לטורקיה את מעמדה כמעצמה אזורית. אולם אם בעבר נשענה מדיניות זו בעיקר על רעיון "אפס בעיות עם השכנים", הרי שבעשור האחרון היא עברה שינוי עמוק. אנקרה החלה להשקיע באופן חסר תקדים בתעשייה הביטחונית, הרחיבה את פעילותה הצבאית מחוץ לגבולותיה, פיתחה צי מל"טים שהפך לאחד המתקדמים בעולם, הקימה בסיסים צבאיים במדינות שונות, והגבירה את נוכחותה בים התיכון, בים השחור, בלוב, בקווקז ובקרן אפריקה.

 

בתוך מכלול זה, סוריה תופסת מקום ייחודי. עבור טורקיה, מדובר לא רק בשכנה שאיתה חולקים גבול של מאות קילומטרים, אלא בזירה שמשפיעה ישירות על ביטחונה, כלכלתה ומעמדה האזורי. מלחמת האזרחים הסורית הביאה לשטחה של טורקיה מיליוני פליטים, יצרה איום ביטחוני מתמשך לאורך הגבול, וחיזקה את מעמדם של ארגונים כורדיים שנתפסים באנקרה כאיום אסטרטגי.

 

בתחילת המלחמה בחרה טורקיה לתמוך באופוזיציה הסורית ולפעול נגד משטרו של בשאר אל־אסד. בהמשך ביצעה שורה של מבצעים צבאיים בצפון סוריה במטרה להרחיק כוחות כורדיים חמושים מגבולה. אך עם השנים הבינה אנקרה כי לא די בשליטה ביטחונית באזורי הגבול. אם ברצונה להבטיח את האינטרסים שלה לאורך זמן, עליה להשפיע גם על המבנה המדיני של סוריה שלאחר המלחמה.

 

מכאן נובעת חשיבותו של כל צעד שמעניק לדמשק לגיטימציה בינלאומית דרך אנקרה. אם טורקיה היא זו שמציגה את ההנהגה הסורית החדשה בפני מנהיגי המערב, היא למעשה אומרת לעולם: "מי שרוצה להבין את סוריה – חייב לעבור דרכנו."

 

המסר הזה מופנה בראש ובראשונה אל בעלות הברית של טורקיה בנאט"ו. במשך שנים התלוננה אנקרה כי ארצות הברית ומדינות אירופה אינן מתייחסות ברצינות מספקת לחששותיה הביטחוניים, ובמיוחד בכל הקשור לפעילות הכוחות הכורדיים בצפון סוריה. כעת מבקש ארדואן להציג תמונה אחרת: לא עוד טורקיה כמדינה שמבקשת סיוע מהמערב, אלא טורקיה שמספקת למערב גישה למדינה שנמצאת בצומת גיאו־אסטרטגי מהחשובים בעולם.

 

אולם המסר אינו מופנה רק למערב. הוא מכוון גם לעולם הערבי. במשך עשרות שנים התחרו כמה מרכזי כוח על הנהגת העולם הסוני: ערב הסעודית בזכות מעמדה הדתי והכלכלי, מצרים בזכות משקלה ההיסטורי והדמוגרפי, וקטר באמצעות עוצמתה הפיננסית והדיפלומטית. טורקיה מבקשת להציע מודל אחר הנהגה המבוססת לא רק על דת או עושר, אלא על שילוב של כוח צבאי, תעשייה ביטחונית, כלכלה מתפתחת, דיפלומטיה פעילה וחברות בברית הצבאית החזקה בעולם.

 

זו אינה הכרזה רשמית על מנהיגות העולם המוסלמי, אך היא בהחלט ניסיון להציג את אנקרה כבירה שמסוגלת לדבר עם כל המחנות ולחבר בין עולמות שנראים לעיתים מנוגדים: בין וושינגטון לדמשק, בין אירופה למזרח התיכון, ובין המערב לעולם הסוני.

 

השאלה המרכזית היא האם מדובר רק במהלך תדמיתי, או בתחילתו של שינוי עמוק יותר בסדר האזורי. התשובה אינה פשוטה, אך כבר כיום ניתן לזהות מספר מגמות המעניקות למהלך משמעות רחבה בהרבה מהאירוע עצמו.

 

ראשית, יש לבחון את השינוי שעברה טורקיה בעשור האחרון. במשך שנים נתפסה אנקרה כבעלת ברית מערבית, כזו שפועלת במסגרת נאט"ו אך מוגבלת יחסית ביכולתה להשפיע על עיצוב המדיניות האזורית. כיום התמונה שונה לחלוטין. טורקיה אינה מסתפקת עוד בהגנה על גבולותיה או במילוי תפקיד בתוך הברית הצפון־אטלנטית. היא מבקשת להיות מעצמה אזורית בעלת מדיניות עצמאית, המסוגלת להשפיע על המתרחש במזרח התיכון, בקווקז, בים השחור, במזרח הים התיכון ואף באפריקה.

 

מדיניות זו נשענת על תפיסה רחבה יותר של ארדואן, שלפיה טורקיה אינה עוד "האגף הדרומי של נאט"ו", אלא מרכז כוח בפני עצמו. לשם כך השקיעה אנקרה משאבים עצומים בפיתוח תעשיית הביטחון שלה. כלי הטיס הבלתי מאוישים מתוצרת טורקיה הפכו למוצר מבוקש בשוק העולמי, חיל הים הטורקי הורחב, והשאיפה לעצמאות בייצור מערכות נשק מתקדמות הפכה לחלק בלתי נפרד מהאסטרטגיה הלאומית.

 

בתפיסה זו, סוריה אינה רק שכנה בעייתית. היא הנדבך המרכזי במרחב הביטחוני של טורקיה. מי שישפיע על דמשק ישפיע גם על צפון הלבנט, על נתיבי הסחר, על תנועות הפליטים, על שאלת הכורדים ועל מאזן הכוחות מול איראן. לכן אין זה מפתיע שאנקרה מבקשת להיות הראשונה שתציג את סוריה החדשה בפני הקהילה הבינלאומית.

 

מנקודת מבטה של ארצות הברית, התמונה מורכבת יותר. וושינגטון מעוניינת לראות סוריה יציבה, כזו שאינה משמשת בסיס לפעילות טרור ואינה מאפשרת לאיראן להעמיק את אחיזתה הצבאית. במקביל, היא אינה מעוניינת ליצור מצב שבו טורקיה הופכת לבעלת ההשפעה הבלעדית על דמשק. לכן המדיניות האמריקאית צפויה להמשיך להיות מדיניות של איזונים: תמיכה ביציבות, לצד ניסיון למנוע ריכוז כוח בידי שחקן אחד.

 

גם אירופה מתבוננת במהלך בזהירות. מבחינת מדינות האיחוד האירופי, הלקח המרכזי ממלחמת האזרחים בסוריה היה שמזרח תיכון בלתי יציב משפיע ישירות על היבשת – באמצעות גלי פליטים, טרור, זעזועים כלכליים ואתגרי אנרגיה. לכן מדינות אירופה עשויות לראות בחיוב כל מהלך שמקרב את סוריה ליציבות, אך הן יתקשו לקבל מצב שבו אנקרה הופכת למתווכת הכמעט בלעדית בין דמשק למערב.

 

במקביל, אי אפשר להתעלם מהמסר המופנה לרוסיה. במשך שנים הייתה מוסקבה בעלת הברית החשובה ביותר של דמשק. ההתערבות הרוסית בשנת 2015 שינתה את מהלך המלחמה ואפשרה למשטר הקודם לשרוד. אולם אם סוריה החדשה בוחרת להופיע, אפילו באופן סמלי, בזירה המזוהה עם נאט"ו, הרי שמדובר באיתות שלפיו דמשק מבקשת להרחיב את מרחב התמרון שלה ואינה רוצה להישען עוד על מעצמה אחת בלבד.

 

גם איראן אינה יכולה להתעלם מהתהליך הזה. במשך יותר מעשור השקיעה טהרן משאבים עצומים בבניית רשת השפעה בסוריה – צבאית, כלכלית ופוליטית. מבחינתה, סוריה היא החוליה המרכזית המחברת בין איראן לבין לבנון וחיזבאללה. כל התקרבות של דמשק לטורקיה או למערב נתפסת בטהרן כאיום על אחד ההישגים האסטרטגיים החשובים ביותר שלה.

 

 

כאן בדיוק נכנסת ישראל לתמונה. במשך שנים התמקדו מקבלי ההחלטות בירושלים בעיקר באיום האיראני. תפיסת הביטחון הישראלית בצפון נשענה על ההנחה שהאתגר המרכזי הוא מניעת התבססות צבאית של איראן ושל שלוחותיה בסוריה. בהתאם לכך פעלה ישראל פעם אחר פעם נגד משלוחי נשק, מחסנים, בסיסים ותשתיות שיוחסו לציר האיראני.

 

אולם המציאות החדשה מחייבת מבט רחב יותר. גם אם טורקיה אינה אויב צבאי של ישראל, וגם אם היא אינה פועלת נגד ישראל באותה מתכונת שבה פועלת איראן, הרי שהפיכתה לגורם הדומיננטי ביותר בסוריה עשויה לשנות את מאזן הכוחות באזור. ישראל תידרש לבחון כיצד תשפיע נוכחות טורקית עמוקה יותר על חופש הפעולה שלה, על היציבות בדרום סוריה ועל מערכת היחסים עם ההנהגה החדשה בדמשק.

 

השאלה הגדולה מבחינת ישראל אינה רק האם טורקיה תהפוך לשחקן הדומיננטי בסוריה, אלא כיצד היא תבחר להשתמש בעוצמה הזו. לאורך השנים הוכיח רג'פ טאיפ ארדואן כי הוא יודע להפריד בין רטוריקה חריפה לבין אינטרסים אסטרטגיים. יחסיו עם ישראל ידעו משברים חריפים, אך במקביל נשמרו לאורך תקופות שונות קשרי מסחר, תיאום ביטחוני מוגבל ואינטרסים כלכליים. משמעות הדבר היא שהמדיניות הטורקית אינה תמיד חד־ממדית, אלא משלבת אידאולוגיה עם שיקולים גיאו־פוליטיים.

 

מנקודת המבט של ירושלים, תרחיש שבו אנקרה הופכת לכתובת המרכזית של דמשק מחייב התאמה של תפיסת הביטחון. במשך שנים פעלה ישראל בסוריה כמעט אך ורק מתוך מטרה לבלום את ההתבססות האיראנית. אם מרכז הכובד האזורי יעבור בהדרגה מטהרן לאנקרה, תידרש ישראל לנהל מערכת יחסים מורכבת יותר: מצד אחד יריבות אסטרטגית מול טורקיה בזירות מסוימות, ומצד שני אינטרסים חופפים בתחומים אחרים, כגון מניעת חזרת ארגוני ג'יהאד עולמי או צמצום ההשפעה האיראנית.

 

בנקודה זו נכנס לתמונה אחד האזורים הרגישים ביותר מבחינת ישראל דרום סוריה. האזור המשתרע ממחוז א־סווידא ועד מרחב קוניטרה וגבול רמת הגולן אינו רק חיץ גיאוגרפי. הוא מהווה מרחב בעל חשיבות ביטחונית ראשונה במעלה. במשך שנים ביקשה ישראל למנוע התבססות של גורמים עוינים במרחב זה, מתוך הבנה שכל שינוי במאזן הכוחות עלול להשפיע ישירות על ביטחון הגבול הצפוני.

 

בתוך המרחב הזה תופסת הקהילה הדרוזית מקום מיוחד. הדרוזים בדרום סוריה שמרו לאורך השנים על זהות מקומית ועל מידה של עצמאות ביחס למוקדי הכוח בדמשק. בשנים האחרונות הם מצאו את עצמם בין לחצים מצד השלטון המרכזי, איומים של קבוצות חמושות שונות ומאבקי השפעה אזוריים.

 

אם סוריה תיכנס לעידן חדש של בנייה מחדש, שאלת מעמדו של הדרום תהיה אחת הסוגיות המרכזיות. האם דמשק תאמץ מודל ריכוזי, או שתאפשר סמכויות רחבות יותר לשלטון המקומי? האם טורקיה תנסה להשפיע גם באזור הדרומי, או שתתמקד בצפון ובמרכז? והאם שחקנים נוספים ירדן, מדינות המפרץ או גורמים מערביים יבקשו למלא תפקיד בייצוב האזור?

 

עבור ישראל, אלה אינן שאלות תאורטיות. כל שינוי במבנה השלטוני בדרום סוריה, כל שינוי במעמד המיעוטים וכל שינוי בנוכחותם של גורמים זרים עשויים להשפיע ישירות על המציאות הביטחונית לאורך הגבול.

 

גם הסוגיה הכורדית צפויה להמשיך ולעמוד בלב המחלוקת בין טורקיה לבין המערב. מבחינת אנקרה, הכוחות הכורדיים החמושים בצפון סוריה נתפסים כאיום ביטחוני ישיר. לעומת זאת, ארצות הברית ראתה בחלק מאותם כוחות שותפים מרכזיים במאבק נגד דאעש. הפער הזה ימשיך ללוות כל ניסיון לעצב סדר חדש בסוריה.

 

ככל שטורקיה תעמיק את השפעתה בדמשק, כך היא צפויה לדרוש מהמערב הבנה רחבה יותר לעמדותיה בנושא הכורדי. מנגד, וושינגטון ובעלות בריתה ינסו להבטיח שכל הסדר עתידי לא יערער את היציבות בצפון־מזרח סוריה ולא יוביל להתחדשות של פעילות ארגוני טרור.

 

מבט רחב יותר מלמד כי המאבק על סוריה הוא למעשה מאבק על דמותו של המזרח התיכון בעשורים הקרובים. אם בעבר התחרות האזורית התמקדה בעיקר בין הציר האיראני לבין המחנה הפרו־מערבי, הרי שכיום נוצרת משוואה מורכבת בהרבה. טורקיה מבקשת למצב את עצמה כמעצמה עצמאית שאינה פועלת רק במסגרת נאט"ו ואינה כפופה למדיניות האמריקאית. איראן מנסה לשמר את הישגיה למרות הלחצים. רוסיה מבקשת לשמור על מעמדה חרף האתגרים הגלובליים. מדינות המפרץ ממשיכות לבסס את כוחן הכלכלי והדיפלומטי, ואילו ישראל נדרשת להתאים את תפיסת הביטחון שלה למציאות שבה מספר השחקנים המשפיעים גדל באופן משמעותי.

 

אחת הטעויות האפשריות תהיה לראות בהתפתחויות הללו משחק סכום אפס כאילו התחזקות טורקיה פירושה בהכרח היחלשות מוחלטת של איראן, או להפך. בפועל, ייתכן שסוריה תהפוך בשנים הקרובות לזירה שבה יתקיים מאזן עדין בין מספר מוקדי כוח. כל אחד מהם ינסה להשפיע על ההנהגה בדמשק, על שיקום הכלכלה, על בניית הצבא ועל מערכת היחסים של סוריה עם העולם.

 

מבחינת ישראל, המשמעות היא שהאסטרטגיה כלפי סוריה לא תוכל להסתמך עוד רק על הממד הצבאי. היא תידרש לכלול גם הבנה עמוקה של תהליכים מדיניים, כלכליים וחברתיים, של מאבקי ההשפעה בין המעצמות ושל האופן שבו טורקיה מבקשת לעצב את סביבתה הקרובה.

 

הזמנתו של אחמד א־שרע, אם אכן תתברר כמהלך אסטרטגי מתמשך ולא כאירוע חד־פעמי, עשויה להיזכר בעתיד כרגע שבו החל המעבר מסוריה של מלחמה לסוריה של תחרות גיאו־פוליטית חדשה. במציאות כזו, השאלה החשובה אינה רק מי ישלוט בדמשק, אלא מי יעצב את החלטותיה, מי ישקיע בשיקומה, מי יכשיר את מוסדותיה ומי יהפוך לשותפה המרכזי בזירה הבינלאומית.

 

והשאלה הזו, יותר מכל, תהיה אחת השאלות האסטרטגיות החשובות ביותר עבור ישראל בשנים הקרובות.