המלחמה הבאה לא תהיה רק על נפט

בתוך המשוואה הזאת מקבל דרום סוריה משמעות שחורגת בהרבה מגבולות קוניטרה. אזור הסכרים סביב אל־מנטרה, רוחיינה, בריקה וקודנה, יחד עם אגן הירמוך, עשוי להפוך בעתיד לחלק ממערכת מים אזורית שבה ישראל, ירדן וסוריה יהיו תלויות זו בזו.

 

חשוב להבהיר כבר בתחילת הדרך: אין כיום בסיס עובדתי לקביעה שישראל מתכננת להשתלט על מי דרום סוריה או להעביר את מי הסכרים לשטחה. גם אין הוכחה לכך שישראל משנה כיום באופן שיטתי את שערי הסכרים. מה שכן ניתן לזהות הוא דבר אחר: החשיבות הביטחונית של המרחב שבו נמצאות תשתיות המים הולכת וגדלה.

 

לא רק סכר מערכת שלמה, סכר אל־מנטרה וסכרים נוספים בקוניטרה נמצאים בתוך מרחב גיאוגרפי המחובר לאגן הירמוך. מדובר במערכת הידרולוגית חוצת גבולות, שבה המים אינם מכירים את הקווים המדיניים.

 

הירמוך מחבר למעשה בין דרום סוריה, ירדן וישראל, ולכן כל שינוי בכמות המשקעים, באגירה, בחקלאות או בשאיבת המים משפיע בסופו של דבר על המערכת האזורית כולה.

 

זו הסיבה שהשאלה סביב הסכרים בדרום סוריה אינה רק: מי מפעיל את הסכר?

 

אלא: מי יקבע כיצד ייראו משק המים והחקלאות בדרום הלבנט בעוד 20 או 30 שנה?

 

משבר המים העולמי משנה את כללי המשחק, הבעיה אינה ייחודית לסוריה.

 

העולם נכנס לעידן שבו מים מתוקים הופכים למשאב אסטרטגי יותר ויותר. גידול האוכלוסייה, התחממות כדור הארץ, ירידה במשקעים, מדבור והתרחבות הצריכה החקלאית מגדילים את הלחץ על מאגרי המים.

 

המזרח התיכון נמצא בחזית התהליך. עבור ישראל המשמעות כפולה: מצד אחד, המדינה כבר השקיעה במשך שנים בהתפלה, מחזור מים, חיסכון וניהול מרכזי של משק המים; מצד שני, ישראל אינה יכולה להתנתק מהמערכות ההידרולוגיות שסביבה.

לכן הדרום הסורי אינו בהכרח מקור המים שיציל את ישראל, הוא עשוי להיות חלק מהמערכת שתאפשר למנוע משבר מים אזורי, ישראל כבר בונה לעצמה ביטחון מים, ישראל נמצאת בעמדה טובה יחסית למדינות רבות באזור משום שהיא החלה להתמודד עם המחסור הרבה לפני שהפך למשבר עולמי.

 

ההתפלה הפכה לאחד מעמודי התווך של משק המים הישראלי. לצד ההתפלה, ישראל עושה שימוש נרחב במים מושבים, משקמת מקורות טבעיים ומפתחת תשתיות הולכה ואגירה.

 

לפי תחזיות שהובאו בדוחות המדינה, כושר ההתפלה בישראל צפוי לגדול באופן משמעותי בעשורים הקרובים.
המשמעות היא שינוי אסטרטגי: ישראל אינה חייבת להישען על מקור מים יחיד. וזו אולי אחת הסיבות לכך שהחשיבות הישראלית של דרום סוריה אינה צריכה להימדד רק בכמות המים שאפשר לקבל משם.

 

אז כמה מים דרום סוריה באמת יכול לספק לישראל?, כאן צריך להיזהר מאוד ממספרים מנופחים, אין כיום בסיס מדעי אמין לקביעה שדרום סוריה יכול לספק לישראל 10%, 20% או 30% מצריכת המים העתידית שלה.

 

ההערכה הסבירה יותר היא שהתרומה הישירה האפשרית לישראל תהיה קטנה יחסית, ובתרחיש של שיתוף פעולה אזורי יכולה להיות בסדר גודל של אחוזים בודדים מצריכת המים הישראלית אך גם זו אינה תחזית רשמית אלא הערכת סדר גודל.

 

הסיבה פשוטה: לא כל המים שנמצאים באגן זמינים לשאיבה; חלקם דרושים לסוריה ולירדן, חלקם מיועדים לחקלאות, חלקם מתאדים וחלקם תלויים בשנים גשומות. ובעידן של שינויי אקלים, גם הכמות הזמינה אינה קבועה. לכן מי שאומר ש"ישראל יכולה לפתור את משבר המים שלה באמצעות דרום סוריה" פשוט מגזים.

 

אבל כאן מתחיל הסיפור האמיתי, אם הכמות אינה עצומה, מדוע המים האלה חשובים?, משום שבגיאופוליטיקה לא תמיד צריך לשלוט בכמות עצומה של משאב כדי להשיג השפעה עצומה.

 

החשיבות היא ביכולת: לשמור על מאגרי מים; לנהל סכרים; להגן על תשתיות; למנוע שימוש עוין במים; לשקם מערכות השקיה; לנהל מי שיטפונות, וליצור מנגנון אזורי של חלוקת מים.

 

במילים אחרות: המים הם מנוף, לא בהכרח מקור אספקה. החרמון, קוניטרה והמים שלושה חלקים באותה משוואה
מנקודת המבט הישראלית, קשה להפריד בין השליטה הביטחונית במרחב לבין סוגיית המים.

 

החרמון מספק יתרון טופוגרפי ומודיעיני. קוניטרה מספקת עומק גיאוגרפי. הסכרים ומערכת הירמוך מספקים ממד תשתיתי ומימי. יחד נוצרת מערכת אחת: גובה → תצפית → ביטחון → שליטה במרחב → הגנה על תשתיות → מנוף מים.

 

אין פירוש הדבר שזו בהכרח תוכנית ישראלית רשמית להשתלטות על המים. אך מבחינה אסטרטגית, ברור מדוע תשתיות המים הנמצאות בתוך מרחב ביטחוני מקבלות חשיבות.

 

מה יקרה אם דרום סוריה תתייבש?

 

זה אולי התרחיש שממנו ישראל צריכה לחשוש יותר מאשר ממחסור בכמה עשרות מיליוני מטרים מעוקבים. אם שינויי האקלים יגרמו לירידה משמעותית בכמות המים, והמערכת החקלאית בדרום סוריה תיחלש, התוצאה יכולה להיות: ירידה בייצור החקלאי; אבטלה; הגירה; התרחבות העוני; מאבק על קרקע ומים; והתחזקות של גורמים חמושים.

 

משבר מים כזה אינו נשאר בתוך סוריה. הוא יכול להגיע לירדן, לגבול הישראלי ולכל המרחב. מכאן נובעת תפיסה ישראלית רחבה יותר של ביטחון מים: לא רק להבטיח מים לישראלים, אלא למנוע קריסה של מערכות המים במדינות השכנות.

 

ומה אם דווקא יצליחו לשקם את דרום סוריה?

 

כאן נפתח תרחיש מעניין בהרבה.דמיינו מערכת שבה סוריה משקמת את הסכרים, ירדן משפרת את ניהול הירמוך,  ישראל מרחיבה התפלה ומחזור מים, ושלוש המדינות משתפות פעולה בניהול האגן.

 

במקום שכל מדינה תנסה לקחת כמה שיותר מים, ניתן יהיה לנהל את המערכת כולה. ישראל יכולה להביא טכנולוגיה והתפלה. ירדן יכולה להביא ניסיון בניהול משאבי מים בתנאי מחסור. סוריה יכולה לשקם את התשתיות ואת החקלאות בדרום. והקהילה הבינלאומית יכולה לממן חלק מהשיקום. זה כבר אינו סיפור של מלחמת מים. זה יכול להפוך לכלכלת מים אזורית. ואז ישראל מקבלת יתרון אחר לגמרי היתרון אינו בהכרח עוד מיליוני מטרים מעוקבים.
היתרון הוא יציבות.

 

אם ישראל תהיה עצמאית יחסית מבחינת מקורות המים שלה, אך תהיה חלק ממערכת מים אזורית יציבה, היא יכולה להשיג שלושה דברים במקביל:
ביטחון ישראלי.
יציבות בדרום סוריה ובירדן.
מניעת משבר מים אזורי.
זהו מודל הרבה יותר חזק מאשר ניסיון לשלוט פיזית בכל מקור מים.
הסיכון: להפוך את המים לכלי לחץ

 

אבל יש גם צד הפוך.

 

אם האוכלוסייה בדרום סוריה תרגיש שהנוכחות הצבאית סביב הסכרים מונעת ממנה גישה לאדמות או למים, המים עצמם יכולים להפוך לסמל של עימות.

 

ואז נוצר מעגל מסוכן: נוכחות צבאית → הגבלות → פגיעה בחקלאות → כעס ציבורי → התנגדות → יותר ביטחון → יותר הגבלות. לישראל יש אינטרס ברור למנוע את התרחיש הזה.

 

כי ביטחון אמיתי לטווח של 20 שנה לא נמדד רק במספר המוצבים. הוא נמדד גם בשאלה האם האוכלוסייה שמעבר לגבול רואה בישראל איום קבוע או שותפה אפשרית להסדר עתידי.

 

העתיד האסטרטגי, אם מסתכלים שלושה עשורים קדימה, ייתכן שהמזרח התיכון יעבור שינוי עמוק. הנפט יישאר חשוב, אך המים עלולים להפוך למשאב אסטרטגי לא פחות חשוב. מדינות שישלטו בטכנולוגיות התפלה, מחזור, אגירה, חקלאות מדייקת וניהול מאגרי מים יחזיקו ביתרון משמעותי.

 

ישראל כבר נמצאת במקום מתקדם מאוד בתחום הזה. דרום סוריה, לעומת זאת, מחזיק בנכס אחר: מיקום בתוך אחת ממערכות המים החשובות של הלבנט. ולכן שני הצדדים יכולים בעתיד להזדקק זה לזה.

ישראל יכולה לספק טכנולוגיה.
סוריה יכולה לספק מרחב הידרולוגי וחקלאי.
ירדן יכולה להיות חוליה מרכזית במערכת.
והמים יכולים להפוך מנקודת חיכוך למנגנון של שיתוף פעולה.

 

דרום סוריה לא יפתור לבדו את משבר המים העתידי של ישראל. הוא גם לא צריך לעשות זאת. החשיבות האמתית שלו היא אחרת: מי ששולט במרחב שבו נמצאים מקורות המים מחזיק במנוף; מי שמסוגל לנהל את המים יחד עם שכניו מחזיק ביציבות. ולישראל, בטווח הרחוק, האפשרות השנייה חשובה יותר מהראשונה. האסטרטגיה החכמה אינה צריכה להיות "לקחת את המים של דרום סוריה".

 

היא צריכה להיות: להגן על מקורות המים, למנוע השתלטות עוינת עליהם, לסייע בשיקום תשתיות, להרחיב את העצמאות הישראלית באמצעות התפלה ומחזור, ובבוא היום להפוך את אגן הירמוך ממקור לעימות למערכת של שיתוף פעולה.

 

כי בעולם של 2050 ו־2060, ייתכן שהשאלה החשובה ביותר במזרח התיכון לא תהיה: מי מחזיק בנפט?
אלא: מי יודע לנהל מים? ובמשוואה הזאת, דרום סוריה, הירמוך והגולן עשויים להיות הרבה יותר חשובים ממה שנדמה היום.