הפוגה שמדליקה נורת אזהרה

התקיפות בעומק איראן פגעו בתשתיות צבאיות, חיסלו מפקדים בכירים ושיבשו את פעילות משמרות המהפכה. עם זאת, המשטר בטהראן לא קרס, לא נוצר שינוי משטרי, וגרעין הכוח האסטרטגי שלו נותר בעינו. פרויקט הגרעין לא חוסל, והאורניום המועשר, הנכס המרכזי, נותר בשליטת איראן.

 

במקביל, בוושינגטון מתגבשת ביקורת גוברת כי מדובר במהלך שישראל הובילה, אשר גרר את ארצות הברית לעימות רחב ללא אסטרטגיית יציאה ברורה. יש אף המגדירים זאת כ"מלחמת שולל", מהלך שהתבסס על הערכת יתר לגבי יכולת ערעור המשטר האיראני.

 

גם בזירה הבינלאומית נחשפה חולשה: נאט"ו לא התייצב, אירופה נותרה בשוליים, ומדינות המפרץ נמנעו ממעורבות מחשש לתגובה איראנית. בפועל, ישראל וארצות הברית נותרו כמעט לבדן. דווקא פקיסטאן, תורכיה ומצרים הצליחו להשפיע על טהראן ולהוביל להפסקת אש, ככל הנראה זמנית.

 

תנאי ההסכם נותרו עמומים. לא ברור מה איראן התחייבה ומה קיבלה, עמימות הפועלת לטובתה ומאפשרת לה זמן יקר להתארגנות מחדש.

 

הישגים מבצעיים: עליונות צבאית מרשימה

אין להמעיט בהישגים: צה"ל, בשיתוף פעולה עם ארצות הברית, הפגין עליונות אווירית, מודיעין מדויק ויכולת חדירה לעומק האויב.

מערכי טילים נפגעו, תשתיות הושמדו, ומוקדי כוח צבאיים ספגו מכה משמעותית. גם בזירות הפרוקסי נרשמה שחיקה מסוימת, בעיקר בקרב חיזבאללה והחות'ים.

 

אי־מימוש המטרות: הפער האסטרטגי

לצד ההישגים, היעדים המרכזיים לא הושגו:

• פרויקט הגרעין לא חוסל
• האורניום המועשר נותר בידי איראן
• מערך הטילים לא הוכרע
• המשטר לא קרס
• מערך השלוחות ממשיך לפעול

 

המשמעות חדה וברורה: המערכה פגעה, אך לא הכריעה. ובמזרח התיכון, פגיעה ללא הכרעה אינה מספיקה.

 

הנהגת איראן: התכנסות, הקצנה והתחזקות משמרות המהפכה

במקום היחלשות המשטר, מתרחשת התכנסות סביב מוקדי כוח קיצוניים יותר. מוקדי ההשפעה כוללים את מוג'תבא חמנאי, עלי אכבר ולאיתי, מוחמד באקר קאליבאף, גורמים ביטחוניים כדוגמת וחידי, ודמויות עולות נוספות כמו "גלילי".

 

משמרות המהפכה מחזקים את שליטתם במערכת, בעוד הנשיא פזשכיאן ושר החוץ נותרים בשוליים. המגמה ברורה: התחזקות הציר הביטחוני־אידיאולוגי על חשבון המערכת הפוליטית.

 

הזירה הבינלאומית: בדידות מערבית ועליית שחקנים אזוריים

המערכה חשפה פער בין עוצמה צבאית לבין חולשה מדינית בינלאומית. נאט"ו לא פעל, אירופה נותרה פסיבית, ומדינות המפרץ נקטו זהירות. מנגד, פקיסטאן, תורכיה ומצרים הוכיחו יכולת השפעה ממשית על טהראן.

המשמעות: היחלשות ההובלה המערבית לצד התחזקות שחקנים אזוריים.

 

לבנון: בין לגיטימיות צבאית לצורך במדיניות ברורה

לישראל קיימת לגיטימציה לפעול נגד חיזבאללה, אך עליה להיזהר שלא לטשטש את ההבחנה בין הארגון לבין מדינת לבנון. תקיפות בלבנון אינן תחליף למדיניות ולעיתים הן משקפות ניהול לחץ פנימי יותר מאשר אסטרטגיה ארוכת טווח.

 

הדרך הנכונה מחייבת שילוב: לחץ צבאי מתמשך על חיזבאללה  לצד מהלך מדיני מול ממשלת לבנון, בגיבוי ארצות הברית וצרפת, להרחקת הארגון מעבר לליטאני ולחיזוק צבא לבנון.

במקביל, יש להיערך לאפשרות שארה"ב תנסה לכפות הסדר שאינו תואם את מלוא הצרכים הביטחוניים של ישראל.

 

הדרך קדימה: למנוע את הסבב הבא

 

לבנון

לחץ על חיזבאללה, לצד דיאלוג עם המדינה הלבנונית.

 

איראן

ישראל נדרשת להציב דרישה ברורה מארצות הברית למעורבות פעילה, גם אם עקיפה, במו״מ, כדי למנוע מאיראן לנצל את ההפוגה להתאוששות מהירה.

יש לזכור: איראן היא מעצמה אזורית, מדינה רחבת היקף עם למעלה מ־90 מיליון תושבים, עומק אסטרטגי ויכולת שיקום גבוהה.

 

סיכום: עוצמה צבאית ללא תרגום מדיני

המערכה הוכיחה עליונות צבאית, אך גם חשפה מגבלות עמוקות.

איראן נפגעה, אך לא הוכרעה.
המערכה נעצרה, אך לא הסתיימה.

 

זהו הלקח המרכזי: במזרח התיכון, ניצחון צבאי ללא תרגום מדיני אינו הכרעה, אלא הפוגה בדרך לסבב הבא.

 

בהיג מנצור, שגריר בדימוס, בוגר המכללה לביטחון לאומי