25 שנים אחרי 11 בספטמבר האם המערב שכח את הלקח?

יש תאריכים שההיסטוריה אינה מרשה לנו לשכוח. 11 בספטמבר 2001 הוא אחד מהם.

 

המבצעים פעלו בשם אל־קאעידה. הם לא היו “לוחמי חופש”. הם לא היו מורדים נגד משטר. הם לא היו קורבנות של אי-הבנה היסטורית, הם היו טרוריסטים, והעובדה הזאת צריכה להישאר פשוטה גם כאשר השנים חולפות והפוליטיקה משתנה.

 

אלא שבמזרח התיכון, השנים האחרונות מציבות בפני המערב מבחן לא פחות חשוב מהמלחמה בטרור עצמה: האם הוא מסוגל להבחין בין שינוי פוליטי אמיתי לבין מיתוג מחדש של כוחות שהגיעו מתוך אותה מסורת ג׳יהאדיסטית

 

סוריה היא המבחן.

 

אין צורך לעוות את העובדות כדי להבין את הבעיה. ג׳בהת אלנוסרה הוקמה כשלוחה של אל־קאעידה בסוריה. בהמשך היא ניתקה רשמית את קשריה עם אל־קאעידה, שינתה את שמה והפכה לחלק מהמסגרת שהובילה בסופו של דבר את המערכה שהביאה להשתלטות על המשטר בדמשק.

 

ההתפתחויות הללו ראויות לניתוח רציני, לא לסיסמאות. ניתוק מארגון טרור יכול להיות משמעותי, שינוי אידיאולוגי אפשרי, גם יריב לשעבר יכול להשתנות, אבל כאן בדיוק מתחילה חובתו של המערב לא להאמין באופן עיוור, אלא לבדוק.

 

הבעיה איננה אם אנשים יכולים להשתנות, הבעיה היא שהמערב לעיתים קרובות ממהר מדי להכריז שהם השתנו, יש הבדל מהותי בין הכרה במציאות פוליטית לבין הענקת לגיטימציה מוסרית, אפשר לדבר עם שלטון חדש, אפשר לנהל אתו משא ומתן, אפשר לבחון הסרת סנקציות, שיקום כלכלי או שיתוף פעולה.

 

אבל שום דבר מכל אלה אינו מחייב את המערב למחוק את עברם של האנשים והארגונים שמהם צמח אותו שלטון, לגיטימציה צריכה להיות מותנית בהתנהגות לא בנאומים, לא בחליפות, לא בתמונות רשמיות ולא בהבטחות אלא במעשים.

 

האם המיעוטים מוגנים? האם מבצעי מעשי טבח מובאים לדין? האם קיימת אחריות פיקודית? האם המדינה נלחמת בארגוני ג׳יהאד, או מאפשרת להם לפעול תחת מטרייה חדשה?

 

האם הדרוזים, העלאווים, הנוצרים, הכורדים וקבוצות אחרות יכולים לחיות בביטחון ללא חשש מרדיפה?  אלה השאלות האמיתיות.

 

והאירועים בסוריה בשנים האחרונות צריכים להפוך את השאלות האלה לדחופות יותר, לא פחות, כאשר מדווחים על מעשי הרג ואלימות נגד אוכלוסיות מיעוט, אין די בתגובה דיפלומטית מנומסת. מדינה המבקשת הכרה בינלאומית חייבת להבין שהגנה על אזרחיה איננה “תנאי מערבי” שרירותי.

 

היא הבסיס לכל תפיסה מודרנית של מדינה לגיטימית, המערב חייב להיות עקבי, אם הוא דורש דין וחשבון כאשר טרוריסטים תוקפים אמריקאים או אירופים, הוא חייב לדרוש דין וחשבון גם כאשר קורבנות הטרור הם דרוזים, עלאווים, נוצרים או כל קבוצה אחרת.

 

אם רצח אזרחים בשם אידיאולוגיה דתית קיצונית הוא פשע כאשר הוא מתרחש בניו יורק, הוא אינו הופך למשהו אחר כאשר הוא מתרחש בסווידה או בדמשק או בחומס, מוסר אוניברסלי שאינו אוניברסלי אינו מוסר.

 

וזה מחזיר אותנו ל־11 בספטמבר.

 

הלקח של אותו יום לא היה רק שארצות הברית צריכה להיות חזקה יותר. הלקח היה שהעולם חייב להיות מסוגל לזהות אידיאולוגיות שמקדשות אלימות פוליטית לפני שהן הופכות למכונת הרג, אחד הכשלים הגדולים של העולם המערבי הוא הנטייה לבלבל בין “פרגמטיות” לבין “נאיביות”.

 

פרגמטיות אומרת: אנחנו מדברים עם מי שיש לו כוח משום שאנחנו רוצים להשפיע על המציאות. נאיביות אומרת: משום שאנחנו מדברים איתו, אנחנו מניחים שהוא השתנה.

 

אלה שני דברים שונים לחלוטין, אפשר לשבת מול מנהיגים חדשים ולהיות ספקנים, אפשר להכיר במציאות בלי להיכנע לנרטיב שמציג אותה, אפשר לקוות שסוריה תשתנה ובאותו זמן לדרוש הוכחות לכך שהיא אכן השתנתה, זה איננו קיצוניות זו אחריות.

 

יש מי שיטען שהדרישה הזאת אינה הוגנת: אנשים משתנים, ארגונים משתנים, ומלחמות מסתיימות, נכון אבל אם השינוי אמיתי מדוע לפחד מהדרישה להוכיח אותו?

 

אם הנהגה חדשה באמת נטשה את האידיאולוגיה הג'יהאדיסטית, אין סיבה שלא תוכל להוכיח זאת באמצעות מעשים: פירוק תשתיות טרור, הגנה שווה על מיעוטים, העמדה לדין של מבצעי טבח, עצירת הסתה, כיבוד זכויות אזרח והתחייבות ברורה שלא לאפשר לסוריה להפוך שוב לבסיס לפעילות טרור בינלאומית.

 

מי שנטש את העבר אינו צריך לפחד מבדיקה של העבר, דווקא מי שמבקש שהעולם ישכח צריך לעורר חשד, יש כאן גם מסר ישיר לאמריקה, אמריקה איננה צריכה להתנצל על כך שהיא זוכרת, היא אינה צריכה להתבייש בכך שהיא חושדת בארגוני טרור ובמי שצמחו מתוכם, והיא בוודאי אינה צריכה לקבל את הטענה שהגיע הזמן “להתקדם” ולכן כדאי להשאיר את העבר מאחור.

 

כן צריך להתקדם, אבל מתקדמים עם זיכרון, לא במקום זיכרון, הקורבנות של 11 בספטמבר אינם יכולים להתקדם, המשפחות שלהם נאלצו ללמוד לחיות עם אובדן שאי-אפשר לתקן, הכבאים והשוטרים שנהרגו באותו יום לא יכולים להצביע בפנינו היום ולומר: “אל תשכחו.” לכן האחריות הזאת נופלת על החיים.

 

25 שנים אחרי 11 בספטמבר, המבחן האמיתי של המערב אינו האם הוא יודע לנקום בטרוריסטים, המבחן הוא האם הוא יודע לזהות אותם גם כאשר הם מחליפים את השם, הדגל והמדים? האם הוא מסוגל לנהל דיפלומטיה בלי למחוק היסטוריה? האם הוא מסוגל להכיר במציאות בלי להלבין אותה?

 

והאם הוא מסוגל להעניק הזדמנות לשינוי בלי להפוך את עצם ההבטחה לשינוי להוכחה שהוא כבר התרחש? סוריה ראויה לעתיד אחר, העם הסורי ראוי לביטחון, לשיקום ולחיים ללא דיקטטורה וללא טרור, והמיעוטים בסוריה ראויים להגנה לא פחות מכל אדם אחר, אבל הדרך לשם אינה עוברת דרך שכחה, אין שלום אמיתי בלי אחריות. אין פיוס בלי אמת. ואין לגיטימציה בלי הוכחה.

 

ב־11 בספטמבר אנחנו לא רק זוכרים את מי שנהרגו, אנחנו זוכרים מדוע הם נהרגו, ואנחנו מזכירים לעצמנו עיקרון פשוט שהעולם המערבי מסוכן לעצמו כאשר הוא שוכח, טרור אינו הופך לפחות מסוכן מפני שהוא לובש חליפה, עבר ג׳יהאדיסטי אינו נמחק באמצעות שינוי שם, ושלטון אינו מעניק חסינות מהעבר, מי שרוצה להצטרף מחדש למשפחת העמים רשאי לעשות זאת, אבל הוא חייב להוכיח שהוא ראוי לכך.

 

לא במילים במעשים ולעולם לעולם לא לשכוח.