מודל סינגפור וביטחון תזונתי לאומי הדרך לעצמאות בייצור מזון

 

המעבר מתלות בייבוא לביטחון תזונתי מקומי הוא כבר לא רק צורך כלכלי, אלא מרכיב קריטי באסטרטגיית ההגנה של מדינות בעולם כיום.

 

המקרה של סינגפור: תכנית חומש לביטחון תזונתי

סינגפור מהווה את דוגמת הקצה למדינה שהבינה שביטחון מזון הוא צורך קיומי. עם שטח קרקע מזערי המוקצה לחקלאות (כ-1% בלבד), המדינה נשענה לאורך שנים על יבוא של כ-90% מצריכת המזון שלה. כדי לשנות את המשוואה המסוכנת הזו, השיקה הממשלה את תכנית "30by30", השואפת לייצר 30% מהצרכים התזונתיים של האוכלוסייה באופן מקומי עד שנת 2030.

המודל הסינגפורי מוכיח כי ייצור מקומי לא חייב להישען על שטחי ענק, אלא על אימוץ טכנולוגיות מתקדמות. הם משקיעים בחוות ורטיקליות, בחקלאות מדויקת ובטכנולוגיות שמאפשרות לגדל יותר מזון על פחות שטח ובפחות משאבים. זה מודל של ביטחון תזונתי המהווה השראה למדינות רבות המתמודדות עם מגבלות דומות.

 

האתגר הישראלי: בין יבוא לחוסן בשגרה ובחירום

לפי ניתוח של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), ישראל מתנהלת במידה רבה כ"כלכלת אי". המלחמה האחרונה חידדה את ההבנה שהחוסן הלאומי תלוי ביכולת לספק מזון גם כאשר נתיבי היבוא מאוימים. למרות שישראל מובילה בייצור מקומי של ירקות, פירות ועופות, היא עדיין תלויה כמעט לחלוטין ביבוא של דגנים (96%), דגים (93%) ובשר בקר (43%).

המחסור החמור בכוח אדם בחקלאות, שהחריף בעקבות אירועי הקיצון הביטחוניים, מדגיש את הצורך בגידור סיכונים. לפי ה-INSS, אסטרטגיה לאומית לביטחון מזון חייבת לאזן בין היבוא לייצור המקומי, תוך הבנה שייצור עצמאי הוא עוגן ביטחוני. ללא יכולת ייצור מקומית חזקה, המדינה נותרת חשופה למתקפות על נמלים, לשינויים בנתיבי שיט ולחרמות גיאופוליטיים. 

 

טכנולוגיה ואוטומציה כמענה למשבר כוח האדם

אחד המכשולים הגדולים ביותר בדרך להגדלת הייצור המקומי הוא המחסור העולמי בידיים עובדות בחקלאות. המחסור הזה אינו נובע רק מהיעדר היצע של עבודה, אלא מחוסר רצון של הדור הצעיר להשתלב בתעשיות המסורתיות. גיל הורסקי, בכיר בתעשיית המזון ושותף-מייסד של קרן ההשקעות FLORA Ventures, מסביר כי באירופה, למשל, גיל החקלאי הממוצע הוא 57, ואין המשכיות דורית ברורה. לכן, הפתרון להגדלת התפוקה המקומית חייב לעבור דרך טכנולוגי, רובוטיקה ואוטומציה.

 

חקלאות ורטיקלית. פתרון טכנולוגי שמיושם בסינגפור, קרדיט: Canva

 

הקשר הישראלי לכל זה הוא יזמים שמביאים ידע מתעשיות אחרות, כמו בינה מלאכותית וביוטכנולוגיה, אל תוך השדה החקלאי. הורסקי מציין כי טכנולוגיות שפותחו במערכת הביטחון הישראלית, כמו שליטה ברחפנים, טנקים וכלי רכב אוטונומיים, מיושמות כיום בפיתוח טכנולוגיות מתקדמות כמו טרקטורים אוטונומיים. המעבר הזה הופך את החקלאות לתעשייה דיגיטלית ומתקדמת, ומאפשר למדינות לשמר ייצור מקומי יעיל, למרות המחסור בכוח אדם אנושי. 

 

ביטחון מזון כאינטרס גיאופוליטי עליון

השינוי המשמעותי ביותר שאנו חווים כיום הוא המעבר מגלובליזציה ללוקליזציה. מדינות רבות, בדומה לישראל וסינגפור, מתחילות לראות בחקלאות המקומית כלי להגנה לאומית. הורסקי מסביר כי ממשלות ברחבי העולם מדברות כיום על היכולת "להאכיל את העם" באופן עצמאי ומקומי כחלק מתפיסת הריבונות. הצורך הזה מתעצם לאור אי-הוודאות בשרשראות האספקה העולמיות והרצון לצמצם את התלות במקורות חוץ.

המגמה של חזרה לגידול מזון מקומי, גם במקומות שבהם העלויות גבוהות יותר, תמשיך להתחזק. האתגר העתידי יהיה למצוא את הדרכים הטכנולוגיות והכלכליות ליישם זאת בצורה בת-קיימא. בסופו של דבר, ביטחון תזונתי אינו רק סוגיה של "מה יש על המדף", אלא ערובה ליכולת של מדינה לתפקד באופן עצמאי בעידן של שינויים גלובליים דרמטיים.