נתניהו איראן וחיזבאללה המשחק בלבנון
במבט אסטרטגי רחב, המהלך שמיוחס להבנות בחסות וושינגטון בין ישראל ללבנון אינו עוד הסדרה ביטחונית נקודתית לאורך הגבול הצפוני. הוא משקף ניסיון רחב יותר לעצב מחדש את מבנה הכוח בלבנון, לצמצם את השפעת חיזבאללה ולשנות את אופי המעורבות האיראנית במדינה.
וושינגטון משנה את כללי המשחק בלבנון, בין ניסיון לעיצוב מחדש של המדינה לבין שינוי מאזן הכוחות האזורי ישראל, נתניהו, איראן וחיזבאללה
בתוך כך, ישראל בהובלת ראש הממשלה בנימין נתניהו פועלת במסגרת תפיסה אסטרטגית רחבה של בלימת “טבעת האש” האיראנית סביב גבולותיה.
לצד זאת, קיימת הבחנה מרכזית בין שינוי מגמה בשטח לבין הכרעה אסטרטגית מלאה: בעוד שניתן לזהות תזוזות במאזן הכוחות, מוקדם לקבוע כי מדובר בביטול מוחלט של השפעת איראן או פירוק מלא של חיזבאללה.
על פי הדיווחים והמתווה שפורסם, המסגרת שנבנתה בחסות אמריקנית מבקשת לקדם שינוי יסודי במציאות הביטחונית בלבנון: מעבר ממודל שבו ארגונים חמושים שאינם מדינתיים ובראשם חיזבאללה קובעים בפועל את כללי המשחק, למודל שבו המדינה הלבנונית והצבא שלה הם הגורם הריבוני הבלעדי בדרום המדינה.
בתוך כך, נכללים עקרונות של חיזוק מוסדות המדינה, הרחבת פריסת צבא לבנון, והגבלת פעילותם של גורמים חמושים עצמאיים.
על פי ההבנות שפורסמו, המתווה כולל את העקרונות הבאים:
1. הכרה הדדית בעקרון הריבונות והקיום הביטחוני
2. הפחתה הדרגתית של העימות הצבאי
3. הקמת מנגנון משא ומתן קבוע בתיווך ארצות הברית
4. חיזוק הריבונות הלבנונית בדרום המדינה
5. פירוק ארגונים חמושים שאינם מדינתיים
6. פריסת צבא לבנון בדרום כמנגנון ביטחוני בלעדי
7. נסיגה ישראלית מדורגת מאזורים מסוימים
8. מנגנון פיקוח ובקרה אמריקני בשטח
9. הקמת אזורי מעבר (“אזורי פיילוט”) בדרום לבנון
10. איסור פעילות של גורמים חמושים בלתי מדינתיים בדרום לבנון
11. תוכנית שיקום כלכלית-אזרחית לדרום לבנון
12. הנחת יסודות להסדרה אזורית ארוכת טווח
המשמעות האסטרטגית של המתווה חורגת מההיבט הביטחוני הישיר. היא מצביעה על ניסיון לעבור ממודל ההשפעה האיראני המבוסס על שלוחות חמושות, ובראשן חיזבאללה, למודל שבו ההשפעה הזו מוגבלת דרך מוסדות מדינתיים ופיקוח בינלאומי. מבחינת ישראל, בהובלת נתניהו, מדובר במהלך שנועד לשחוק את יכולת הפעולה של “טבעת האש” האיראנית ולא בהכרח לחסלה באופן מיידי.
בזירה האמריקנית, התפקיד של וושינגטון הוא מרכזי לא רק כמתווכת אלא כגורם שמנסה לעצב את כללי המשחק האזוריים מחדש. בתוך ההקשר הזה, גם עמדתו של Donald Trump משתלבת בדיון הרחב יותר על לבנון ואיראן. טראמפ מזוהה עם גישה תקיפה של “שלום באמצעות כוח”, המבוססת על לחץ מקסימלי על איראן, חיזוק ישראל, וצמצום דרסטי של השפעת חיזבאללה.
לפי תפיסתו, הסכמים מסוג זה צריכים להיות תוצאה של שינוי ברור בשטח ולא של הסדרים הצהרתיים. לכן, מנקודת מבט טראמפיסטית, כל מתווה בלבנון ייחשב מוצלח רק אם הוא מוביל בפועל לשלושה שינויים: החלשה משמעותית של חיזבאללה ככוח צבאי עצמאי, חיזוק בלעדי של צבא לבנון כריבון ביטחוני יחיד בדרום המדינה, והגבלת יכולתה של איראן להפעיל השפעה ישירה באמצעות שלוחות.
מבחינת גישה זו, ההסכם אינו מטרה בפני עצמה אלא כלי במסגרת מאבק רחב יותר מול איראן, כאשר ישראל נתפסת כשותפה מרכזית שמקדמת את אותו כיוון אסטרטגי.
בתוך לבנון עצמה מתגלה מציאות פוליטית מורכבת. הנשיא ג'וזף עאון מקדם קו של חיזוק מוסדות המדינה והפיכת הצבא לגורם הביטחוני הבלעדי בדרום. יו"ר הפרלמנט נביה ברי ממלא תפקיד מאזן בין מוסדות המדינה לבין המחנה השיעי המזוהה עם חיזבאללה, ומאפשר דיאלוג עקיף שמונע הידרדרות פנימית מיידית. וליד ג'ונבלאט תומך בריבונות המדינה אך מדגיש את הצורך באיזון עדין בין העדות כדי למנוע קריסה מערכתית. מנגד, חיזבאללה דוחה את המתווה וטוען כי פירוק נשקו ללא הסכמה רחבה יהווה איום קיומי על לבנון עצמה, וכי ההתנגדות לישראל היא חלק בלתי נפרד ממערכת ההגנה של המדינה.
בסיכומו של דבר, המהלך שמיוחס לוושינגטון ולשחקנים האזוריים אינו רק הסכם ביטחוני אלא ניסיון לעצב מחדש את זהותה הפוליטית-ביטחונית של לבנון. הוא מציב שאלות יסוד לגבי עתיד המדינה: האם היא תצליח להפוך לריבונית במובן המלא של המילה, או תישאר זירה שבה כוח מדינתי וכוח לא-מדינתי מתקיימים במקביל. בין אם מדובר בתחילתו של שינוי ארוך טווח או בעוד שלב במאבק מתמשך, ברור כי לבנון הפכה שוב לזירה מרכזית במאבק האזורי בין ישראל, איראן והמערכת הבינלאומית.
