השליחות המשותפת של ד"ר אופיר ואמרי קדרון

 

רפואה, משפחה וזוגיות בימי מלחמה, השליחות המשותפת של ד"ר אופיר ואמרי קדרון

 

בראיון חשוף הם מספרים על הדינמיקה בבית שבו הרפואה נוכחת תמיד, על האתגר לשמור על רצף טיפולי כשהמסגרות סגורות, ועל הרגעים שבהם דווקא ההיכרות העמוקה עם המטופל מצילה חיים

 

ד"ר אופיר, ספרי קצת על העבודה שלכם במחוז "אני רופאת משפחה במאוחדת כמעט שש שנים ועובדת במרפאה בפרדס חנה-כרכור. בן הזוג שלי, ד"ר אמרי קדרון, רופא משפחה ועובד במרפאת מאוחדת בזכרון יעקב. לאורך השנים אנו זוכים ללוות משפחות לאורך זמן, מהילדים ועד הסבים, וזה אחד הדברים הכי משמעותיים בעבודה. הקשר האישי והעמוק עם המטופלים הופך לחשוב שבעתיים בתקופות מורכבות כמו זו שאנו עוברים עכשיו".

 

איך נראית שגרת החיים בבית שבו שני ההורים במערכת הבריאות?

 

"זה בית שבו הרפואה היא חלק מרכזי מהחיים. המחשבות והעבודה הולכים איתנו הביתה; אנחנו מתייעצים בערב על מקרים או פשוט משתפים בתחושות. מצד אחד זה מקצוע תובעני, אך מצד שני יש בינינו הבנה עמוקה למה שהשני עובר ביום העבודה שלו".

 

איך השתנתה השגרה שלכם מאז תחילת המלחמה?

 

"אנחנו מבינים כמה חשוב לשמור על רצף טיפולי ולהיות שם יום-יום למען המטופלים, גם כשהילדים בבית בלי מסגרות. לכן אנחנו עובדים לסירוגין, וכשזה לא מתאפשר, יש לנו עזרה מסבתא מסורה שראויה לדוקטורט על המאמץ. השגרה הפכה לפחות צפויה, עם יותר עומס בעבודה ודאגה סביבנו. הילדים מודעים לכך שהמצב שונה, הם שואלים שאלות כנות ואנחנו משתדלים להשיב בצורה מרגיעה ולשמור על תחושת ביטחון. הם מבינים שאנחנו עוזרים לאנשים ושזה חשוב במיוחד עכשיו".

 

עד כמה העבודה כרופאת משפחה השתנתה במלחמה?

 

"העבודה השתנתה מאוד. מעבר לרפואה הקלאסית, יש הרבה יותר מקום לשיחות ולהקשבה. אנשים מגיעים עם תסמינים פיזיים שמאחוריהם עומס נפשי גדול, וחלק מהתפקיד שלנו הוא לעזור להם להבין את הקשר בין גוף לנפש. רפואת משפחה לא מסתכמת בבדיקות ומתן תרופות; חשוב לנו לראות את האדם ואת מה שמתחולל אצלו".

 

היה מקרה של מטופל בתקופה הזו שנגע בך במיוחד?

 

"להיות רופאת משפחה בישראל זה משהו שאי אפשר ללמוד בשום ספר רפואה. אנחנו מטפלים במילואימניקים, בהורים שלא ישנים בלילה, בניצולי נובה והעוטף ובשורדי שבי.

 

לא מזמן הגיע אליי מטופל שלא הכרתי, איש בריא וחזק, שסיפר שהוא פוסט טראומטי ושהוא לא מגיע אף פעם לרופאים, אבל יש לו כאב חדש ומוזר מתחת לבית שחי ימין שהחל יום טרם הגעתו. משהו בסיפור שלו העובדה שהוא נמנע מרופאים בגלל הפוסט-טראומה הטריד אותי מאוד, אך הוא לא הסכים להתפנות לבית חולים. דיברתי עם מנהל מחלקת קרדיולוגיה וסיפרתי לו שהמטופל מתקשה להיות בקרבת בתי חולים. תוך מספר דקות מנהל בית החולים קיבל אותו בכניסה למיון, ביצע לו את כל הבדיקות שהיו תקינות לחלוטין, אבל בגלל תחושת בטן שהייתה לנו הוחלט להכניס אותו לצנתור וירטואלי. הצנתור הדגים מספר חסימות משמעותיות ללב, הוא צונתר ישר וחייו נצלו. סיפורים כאלה, והמחשבה שזה יכול היה להיגמר אחרת, הם הדלק של המקצוע שלנו".

 

מה חשוב לך שהמטופלים ידעו על עבודתכם כעת?

 

"שרופאי המשפחה נמצאים שם בשבילם, גם רפואית וגם אנושית. המרפאה היא מקום שאפשר להגיע אליו גם עם דאגה ולשתף בהכל. כשהילדים שלנו יקראו על כך בעתיד, אני מקווה שהם יבינו שזו שליחות: שבימים של חוסר ודאות ניסינו להיות שם עבור המטופלים שלנו, ובמקביל לשמור על הבית שלנו כמקום בטוח עבורם".