בין דיפלומטיה לאשליה: איראן שאחרי החיסולים והאתגר לישראל
המזרח התיכון נכנס לשלב מסוכן במיוחד: איראן מתעצבת מחדש מבפנים, לבנון מתפוררת מבפנים, והעולם ממהר להסכם שעלול להתברר כאשליה. איראן של השבועות האחרונים אינה אותה איראן. חיסול שורה של בכירים בצמרת יצר חלל שהתמלא במהירות, אך לא באיזון, אלא בריכוז כוח.
שלושה מוקדי כוח מרכזיים בולטים כעת: ההנהגה העליונה בראשות מוג׳תבא חמנאי, משמרות המהפכה שהעמיקו את שליטתם, והמועצה לביטחון לאומי שהפכה לציר תיאום קריטי.
חמנאי הבן מתבסס כמוקד הכרעה, אך כוחו נשען במידה רבה על הממסד הביטחוני. במקביל, משמרות המהפכה, בהובלת דמויות כמו אחמד וחידי, אינם רק זרוע צבאית, אלא מוקד שלטוני בפועל. מינויו של מוחמד באקר זולקדר כמחליף עלי לאריג׳אני משלים את התמונה: המועצה לביטחון לאומי הפכה לגוף שמחבר בין החלטות ביטחוניות למדיניות מדינית. המשמעות ברורה, איראן הפכה ריכוזית יותר, צבאית יותר ופחות צפויה.
במקביל, מתחדש המאמץ האמריקאי להגיע להסכם. העלייה במחירי הנפט והחשש לשיבוש במיצרי הורמוז דוחפים את וושינגטון לפתרון מהיר.
בשלב זה, הפערים בין הצדדים נותרו עמוקים. מצד אחד, ארצות הברית מציבה תנאים ברורים: שמירה על חופש השיט במיצרי הורמוז, הגבלות על תוכנית הגרעין, בלימת פיתוח הטילים הבליסטיים וצמצום התמיכה האיראנית בשלוחות האזוריות ובראשן חיזבאללה. מן הצד השני, איראן דורשת הפסקת אש שתכובד, ערבויות בינלאומיות לאי-תקיפה עתידית, הקלה בסנקציות ואף פיצוי על הנזקים שנגרמו לה.
הפער בין הדרישות אינו טכני - אלא מהותי: וושינגטון מבקשת לשנות את התנהלותה האסטרטגית של איראן, בעוד טהראן מבקשת לשמר את כוחה תוך הפחתת הלחץ עליה.
הנשיא דונלד טראמפ מציע לאיראן חלון הזדמנויות, אך זהו חלון מוגבל בזמן. אם יזהה סחבת, המעבר מדיפלומטיה לעוצמה צבאית עשוי להיות מהיר וחד, כולל אפשרות להפעלת כוחות יבשה מוגבלים.
מנקודת מבט ישראלית, הבעיה אינה עצם המו״מ אלא תוכנו. ניסיון העבר מלמד כי איראן יודעת לנצל שיחות כדי להרוויח זמן, מבלי לשנות בפועל את מדיניותה, במיוחד בתחומי הגרעין, הטילים והשלוחות האזוריות.
הזירה הלבנונית ממחישה היטב את הסכנה. חיזבאללה, הנתמך על ידי איראן, פועל ככוח עצמאי כמעט לחלוטין מהמדינה הלבנונית. עבור תושבי הצפון, זו אינה סוגיה אסטרטגית בלבד, אלא מציאות יומיומית של איום מתמשך.
הפעילות הישראלית הנוכחית אינה עוד תגובה, אלא ניסיון לייצר מציאות ביטחונית חדשה. ישראל לא תוכל להסכים להפוגה שתאפשר לחיזבאללה להתעצם מחדש. כל הסדר עתידי יידרש לכלול הרחקה מהגבול, מניעת התחמשות ומנגנוני אכיפה אפקטיביים.
המציאות הנוכחית מציבה את האזור בצומת דרכים. ניתן לבחור בהסכם מהיר אך חלקי, או בהסדר עמוק שיטפל בשורש הבעיה.
בסופו של דבר, גם אם יושג הסכם, כל אחד מהצדדים ינסה להציג אותו כהישג. וושינגטון תדגיש כי הצליחה לבלום את איראן ולשמור על יציבות, בעוד טהראן תציג את עצם הישרדותה כהוכחה לניצחון. אך בין ההצהרות למציאות עלול להיווצר פער מסוכן. המשטר האיראני אמנם שרד, אך שרידות אינה ניצחון. אם לא יחול שינוי מהותי, האתגר יישאר.
הבחירה ברורה: או הסכם שמטפל בשורש הבעיה, או חזרה לעימות חריף יותר בעתיד הקרוב.
בהיג מנצור, שגריר לשעבר, בוגר המכללה לביטחון לאומי.
