בצה''ל הייתי קרבי, ברוממה אני ערבי

בשבועות האחרונים הקימה העדה הדרוזית על רבדיה זעקה ומורת רוח על מניעת חיילים דרוזים בפעילות צבאית להיכנס לכור האטומי בדימונה.

המקרה הזה החזיר אותי למקרים רבים דומים ואז העדה הדרוזית ומנהיגיה לא טיפלו בהם מהשורש ובכך איפשרו להם לחזור מידי פעם. גם הפעם חוץ מזעקה, השמצה ומורת רוח לא יוצא כלום מזה עד המקרה הדומה הקרב ובא עלינו.

התחביב שלי לאסוף כתבות על העדה הדרוזית. מתכוון לפרסם אותם בספר שאני כותב ונמצא לראת סיומו " דרוזי במדינת היהודים".

אתחיל בהגדרת הזהות הדרוזית כפי שהיטב להגדיר אותה ראש מועצת דלית אלכרמל מר רפיק חלבי בספרו " יש גבול" באומרו :" במדינת  ישראל נהגו לחלק את האוכלוסיה הערבית (והלא יהודית) לשני מחנות מוגדרים, "הטובים" ו "הרעים" , הדרוזים נדדו ממחנה למחנה , לעתים נמנו עם מחנה ה"טובים", ולעתים שוייכו למחנה ה"רעים", ולעתים משקשתה מלאכת ההגדרה תוארו כסתם דרוזים שאינם ערבים.

המקרה של מר סרחאן שקיב (היום כב' השופט שקיב סרחאן שופט מכובד ומוצלח) אשר התפרסם בעיתון חדשות ב 25/12/1986 הוא העדות הנצחת לעוינות, העוול והשנאה שנתקל בהם הדרוזי משוחרר צה'ל. הכותרת בעיתון זעקה לשמים: "בצה''ל הייתי קרבי, ברוממה – אני ערבי"

העובדה שסרחאן שקיב נפצע בשירותו הצבאי, לא מנעה מבריונים לפרוץ את דירתו ברוממה בירושלים ולגנוב את מכוניתו, גם השכנים עוינים אותו, "רק בגלל שאני דרוזי או בגלל שחושבים אותי לערבי".

" האמת היא שאני נשרף מבפנים. שירתי שלוש שנים בצבא, נפצעתי ומילאתי את כל חובותי למדינה, ועכשיו אני לא יכול לחיות בשלווה בירושלים. רק בגלל שאני דרוזי או בגלל שחושבים אותי לערבי. דבר זה פשוט מעורר מחשבות קשות לגבי מצבה של המדינה." כך אמר סירחאן שקיב (27), מאז ששכר דירה בירושלים, החל לסבול משורה ארוכה של התנכלויות.

שקיב מתמחה במשפטים והוא משמש כעוזר פרלמנטרי של חבר כנסת זיידן עטשי משינוי. לפני ארבעה חודשים שכר דירה ברחוב זיכרון יעקב , שבשכונת רוממה בירושלים. כחודש וחצי לאחר כניסתו לדירה נגנבה מכוניתו, והוחזרה עם נזק וללא רדיו טיפ. שלשום פרצו אלמונים לדירתו, גנבו דברים פחותי ערך, חוללו מהומה והסתלקו."גנבו לי סדין ושני אפטיר שייב, אילו רצו היו יכולים לקחת דברים יקרים יותר. פשוט רצו להזהיר אותי שלא אשאר בשכונה" אומר שקיב.

"אני בטוח שההתנכלויות נובעות מסיבות גזעניות ולא פליליות. כששכרתי את הדירה, הזהירה אותי בעלת הבית, שעלולות להיות צרות עם הסביבה בגלל שאינני יהודי. ואכן , מלכתחילה שמתי לב שהשכנים עוינים. איש מהם לא אמר לי שלום.הטרדות , דפיקות על הדלת והצצות לתוך הבית הפכו למעשה של יום יום, והתחושה הכללית הפכה קשה."

אך מסכת הקשיים לא החלה עם הכניסה לדירה החדשה."לפני  שהצלחתי לשכור את הדירה הנוכחית חיפשתי דירה במשך שלושה חודשים, ואיש לא היה מוכן להשכיר לי. בעלי הבית אמרו לי ללא בושה::" אנחנו לא משכירים לך ומצדינו אתה יכול ללכת לראש הממשלה". הסברתי להם שאני דרוזי, ששירתי בצבא בדיוק כמותם. שום דבר לא עזר"

עכשיו חושש שקיב שאם יבקש להחליף את הדירה הנוכחית, ייאלץ שוב לחפש דירה במשך חודשים ארוכים."אני אינני מבין מה פשעי?"

הוא אומר:

" שירתי ביחידה קרבית, נתתי את שלי למדינה, והנה רק פשטתי את המדים וכבר יש אנשים שרואים בי אויב. יש לי הרבה חברים יהודים ואני יכול להגיד , שבעקבות ההתנכלויות  אלי אשנה את תפיסת העולם שלי. הבעיה היא שאני מרגיש מופקר, ואני חושש שהבעיה היא לא רק שלי – זו בעיה של המדינה כולה".

ההתנכלות-הידועה לי- לחיילים משוחררים דרוזים התחילה ב מאי 1972 כששני נהגי משאיות דרוזים מהכרמל – חאתם מנסור ז''ל וחברו שפיק זאהר ז''ל , שעבר על שחרורם מצה''ל שלושה חודשים והיו מחזיקי תעודת מילואים וצוו קריאה לשירות מילואים, הם (הציגו אותם בפני הש''ג) ונמנעו מלהכנס למחנה צבאי עם משאיותיהם כשאר הנהגים היהודים הורשו.