משפחת חרבאוי כולם בקבע

נעמה רק כותבת על בני משפחת חרבאוי מירכא שהם תופעה מאוד מענינת, האב וארבעת בניו משרתים בקבע.

מרבית המשפחה משנעת כוחות וציוד בשורות "אבירי הצפון" ואפילו האמא מקפידה לבצע תדריכי בטיחות לבנים שבכבישים.

לפני זמן מה הוזמנו בני משפחתם של משרתי גדוד ההובלה "אבירי הצפון" לאירוע במפקדת הבסיס. במהרה הפכו בני משפחת חרבאוי לאטרקציה המרכזית, למרות שרק ישבו בצוותא על אחד הספסלים. אחרי הכל, לא בכל יום רואים אב וארבעה בנים יושבים יחדיו, כולם לבושים במדי החאקי הצה"ליים. "הרבה משפחות ישבו איתנו, חלקן אמרו שהלוואי שגם אצלן זה היה כך", מספר ראש המשפחה, רס"ב כמיל חרבאוי, נגד הלוגיסטיקה של הגדוד. "חבר שלי שמשרת כאן הביא הנה את בנו היחיד, אני הבאתי שלושה. לראות אותם קמים בבוקר, לובשים את המדים, מידגמים, זאת הגאווה שלי".

נוסף על ארבעת אנשי הקבע לבית חרבאוי: כמיל והבנים עלי, ראאד וראאף, המשרתים באבירי הצפון, גם בנו הרביעי של כמיל, עלאא, הוא קצין בצה"ל, ומשרת בחטיבה הטכנולוגית כמהנדס אלקטרוניקה. נוסף על כך, קרובי משפחה נוספים: אחיו של כמיל ובן גיסו, ושכנים של המשפחה מהכפר הדרוזי ירכא, בו הם מתגוררים, משרתים כולם בקבע בצה"ל. למרות זאת, מראה המשפחה בחאקי הוא די נדיר, ומציאת זמן לפגישה משותפת במסגרת שבוע העבודה, הוא משימה כמעט בלתי אפשרית. למרות מקום העבודה המשותף, המשפחה נפגשת בעיקר בסופי השבוע ובבוקר יום ראשון, עם קבלת סידור העבודה, יוצא כל אחד למשימותיו.

"לפעמים זה מרגיש כאילו כל אחד משרת במקום אחר לגמרי", מוסיף כמיל.

רס"ב חרבאוי נולד למשפחה מרובת ילדים, כאשר כל ששת האחים שירתו בצה"ל. אחד מהם עודנו בקבע, שניים השתחררו כרס"נים, שאחד מהם שירת אף הוא במרכז ההובלה. המשפחה מתגוררת בכפר ירכא שבסמוך לעכו כבר כמה דורות. "אבא שלי לא שירת בצה"ל מפני אז עוד לא הייתה לדרוזים חובה להתגייס. למרות זאת, כולנו הרגשנו שאנחנו צריכים ללכת לצבא, בעיניי זו זכות. החינוך שקיבלנו בבית לימד אותנו שכדי לקבל אנחנו צריכים לתת מעצמנו.

כדי לקבל את הזכויות במקום שבו אתה חי אתה צריך לתת את המקסימום", הוא מספר. מתוך תחושת השליחות הזו, משרת כמיל במרכז ההובלה כבר 32 שנה.

"כולנו רצינו להיות כמוהו"
 
בימיו הראשונים כחייל שירת כמיל חרבאוי בחטיבה 300, ולפני שחרורו יצא לקורס נהג סמי-טריילר.

תוך כדי שירותו בסדיר התחתן, המשיך לשירות במרכז ההובלה, ובמלחמת לבנון הראשונה שירת כאיש קבע באזור גבול לבנון עד היציאה לרצועת הביטחון במאי 85. לאחר שירות של שש שנים ברמת הגולן, הגיע לגדוד אבירי הצפון, שם מילא מספר תפקידים עד שקיבל את תפקיד נגד הלוגיסטיקה הגדודי. במשך פרק זמן זה נולדו לכמיל ארבעה בנים, שספגו בבית את האהבה לצה"ל.

"כולנו רצינו להיות כמוהו. היינו מגיעים לבקר אותו כאן כשהיינו ילדים", מספר הבן הבכור, עלי. "אני זוכר טקסים צבאיים למיניהם שראינו.

זה ריגש אותנו לראות את ההתנהלות הצבאית הזו. היינו מדברים עם החיילים בבסיס כדי לשמוע מהם איך זה לשרת כאן. והרגשנו שאנחנו חלק מהמרכז עוד לפני שהתגייסנו". עלי משרת כיום כנהג סאפרון, כשאת רוב עבודתו הוא מבצע בהר דב או באזור יהודה ושומרון. "בהתחלה הייתי ב"עוצבת חוד החנית" ושירתתי ברמאללה, וכשחתמתי קבע ביקשתי לעבור למרכז הובלה, את התפקיד הזה אני אוהב יותר.

יש לי תפקיד מבצעי אני זה שצריך לקחת את החיילים למשימה. התפקיד שאני עושה הוא חשוב, לעזור לחיילים ששומרים על המדינה להגיע ממקום למקום באזור מסוכן. אני משתדל לעשות את התפקיד על הצד הטוב ביותר, כי אלה חיי אדם ואני צריך להחזיר אותם הביתה בשלום".

אחיו הקטן, רס"ל ראאד חרבאוי, הוא רס"ר פלוגה ב' של הגדוד. "שזה מגיע למשמעת, סדר וניקיון, הפלוגה שלי היא מספר 1 במרכז הובלה", הוא מספר בגאווה. "אני אוהב את התפקיד, נמצא כאן כבר שש שנים ומקווה להגיע יום אחד לדרגת רנ"ג". בן הזקונים, סמ"ר ראאף, נכנס זה מכבר לקבע ומשרת כנהג רכב סמי-טריילר. כמו אחיו הגדולים ואביו, גם הוא מבצע את תפקידיו בגאווה רבה. "אני אוהב בתפקיד שלי הכל, אבל במיוחד את העובדה שבמסגרתו אני נוסע המון, מצפון לדרום, מכיר את הארץ ועובד עם כל יחידות צה"ל", הוא אומר. "האווירה בבית הביאה אותי הנה, בבית מדברים על הצבא ועל המרכז כל הזמן.

בסופו של דבר, כולנו רצינו להיות כמו אבא. חוץ מזה, אני מאוד אוהב לנהוג, אהבתי את זה עוד לפני שהתגייסתי, והיה לי ברור שרק לכאן אני מוכן להגיע".

כשהתגייס הוצעו לראאף תפקידים רבים, בין היתר שירות בגולני, בהנדסה קרבית ובשיריון, אך הוא התעקש ולא ויתר. כיום ראאף מרוצה מאוד מתפקידו, חולם על תפקיד נהג מוביל ובעתיד הרחוק, כמו אחיו, חולם על דרגת הרנ"ג.

תוכניות בשביל עלאא

לבני המשפחה יש כבר תוכניות גם בשבילי עלאא: "אנחנו חולמים שיום אחד הוא יגיע לתפקיד קצין החימוש הראשי", מספר האב. במסגרת תפקידו מתמקד עלאא בפיתוח אמצעי לחימה שונים לתצפית. "אני אוהב להביא דרישה מבצעית ולהוביל אותה לפיתוח בפרויקט חדש. אני משתלב בקבוצה ענקית של מהנדסים, ובעבר אפילו זכיתי בפרס הראשון בתחרות פיתוח פרויקטים עצמאיים", מרחיב המהנדס. "לא הייתי מגיע לעבודה כזו בלי קורס הקצינים.

האחריות גדולה ואני מרגיש שאני תורם ליחידות. הייתי רוצה בעתיד להגיע גם לתפקידי שטח". למרות שעלאא הוא אחד הדרוזים היחידים בחטיבה, הוא לא מרגיש לרגע שונה מחבריו. "לכולנו יש את אותה ההשכלה ואותה המטרה. לאף אחד לא אכפת מאיזה עדה האחר. אני חלק בלתי נפרד מהיחידה, והעובדה שהוכרתי כמצטיין חטיבתי ביום העצמאות האחרון מוכיחה זאת".

גם אם המשפחה לא נשארת מחוץ לסיפור. למרות שלא נמצאת איתם פיזית, נוכחותה מורגשת מאוד בשיחות הטלפון הרבות לילדיה. "אנחנו תמיד מדברים על הצבא ומשתפים חוויות במהלך ארוחות משפחתיות, ואמא לא מרגישה זרה, היא משתפת בשיחה עם כולם", אומר ראאף. האב מוסיף כי "לפני כמה זמן מפקד המרכז הגיע לבקר בגדוד, הוא שמע על המשפחה שלי והתרשם מאוד.

אמרתי לו 'עכשיו רק צריך להביא את אשתי הנה בתור מש"קית ת"ש'. ברצינות, אמא שלהם היא ממש חלק מהגדוד. לפעמים נוצר מצב אבסורדי שהם מבקשים משהו ובגלל שאני לחוץ אין לי קשב לזה, ואז הם מערבים את רחל, אשתי.

זאת גאווה גם בשבילה, היא מספרת את זה לכולם בכפר. הרבה שואלים אותנו על זה וחברים שלי מבקשים ממני לעזור לילדים שלהם להגיע למרכז גם כן.

בכלל, כמעט כל מי שאני מכיר שירת או משרת כאן".
אתה חושב שלשירות שלך ושל ילדיך יש קשר לזה?
"אני חושב שיש לנו השפעה על זה.

אנשים רואים את הילדים שלי, שמסודרים מבחינת פרנסה, את היחס שהם מקבלים כאן, ורוצים שגם הבנים שלהם יהיו כאן.

בחברה שלנו צה"ל הוא מקום עבודה מכובד. בנוסף, חייל שמשרת כאן יוצא לאזרחות עם ניסיון ומקצוע לעתיד.

כשעלי התחתן, לפני 4 חודשים, הזמנו את כל החברים מהגדוד, ונוצר איחוד בין משרתי הגדוד לחברים מהכפר שכבר השתחררו ממנו. רק כשצפיתי בסרט של החתונה ראיתי כמה שהמפגש הזה ריגש אותם".

קשה לאשתך כשהילדים רחוקים ממך?
"כל יום בערב, ברגע שאני חוזר הביתה, אמא שלהם תופסת את המירס שלי ודורשת מכל אחד לדעת איפה הוא נמצא. היא מעבירה להם הוראות, ממש כמו שיחת הבטיחות שאנחנו מעבירים: 'אל תעלו על טרמפים, תסעו לאט' וכדומה. אם היא לא תופסת את אחד מהם, מיד היא מתקשרת לשני - תדבר איתו ותעדכן אותי.

התקופה הכי קשה, גם בשבילי, הייתה מלחמת לבנון השנייה.

היא לא ראתה אותם במשך חודש ימים. בערב שבת אחד היא אמרה לי שהיא מתגעגעת לילד והיא חייבת לנסוע ולפגוש אותו, אחרת היא לא תירדם. בשעה 11 וחצי בלילה פגשנו אותו בצומת המוביל. באחת השבתות גם נסענו לעלי לבסיס, הגענו כל המשפחה ועשינו על האש בבניאס, שהיה קרוב לבסיס שלו.

זה עודד אותם ועזר להם להמשיך בעבודה הקשה, ואחר כך כל הילדים ביקשו שנבוא לעשות שמח גם אצלם.

כמיל עצמו לא מתכנן לעזוב את צה"ל בעתיד הקרוב, וחולם לראות את ילדיו ממשיכים לשירות קבע מובהק.

גם על יום הגיוס של הנכדים, שטרם נולדו, הוא כבר מפנטז. "בן אחותי אמר לי פעם 'אתה לקחת אותי על הידיים שהייתי קטן, היום הבן שלי כבר מתגייס, ואתה עדיין על מדים. מה יהיה?' תמיד אני אומר- הלוואי שיכולתי לחזור כמה שנים אחורה, רק כדי שאוכל לשרת עוד".

בתמונה מימין לשמאל: עלי, ראאד, עלאא, כמיל וראאף. צילום: דובר צה"ל.