סיפור קשה של הטרדות מיניות בכלי תקשורת

לעודד נשים להתלונן על הטרדות מיניות

שיחה של Kr8 עם הדס שטייף, כתבת המשטרה של גלצ ומרצה לתקשורת באקדמיה שחושפת סיפרים קשים של הטרדות מיניות בכלי תקשורת גדולים כמו ערוצי טלוויזיה ומערכות אתרי אינטרנט.

שטייף, שמעודדת נשים להתלונן במשטרה ניתקלת הרבה פעמים בסירוב מתוך חשש לאבד את מקום העבודה.

עיתונאיות מוטרדות מינית ע"י בכירים הבעיה של הטרדות מיניות ומעשים מגונים במערכות העיתונים וגופי התקשורת השונים בישראל חצתה גילאים, ועלתה במפגש שוב ושוב. הפעם הסיפורים שלהן היום על עצמן עלינו.

הפעם הן החליטו לפתוח את הפה בעיקר למען העיתונאיות, המפיקות והעורכות, ולמען "הבשר הטרי" שבדרך.

עיתונאים שהם מטרידים סדרתיים אחדים מאנשי התקשורת בישראל יושבים מדי יום, דנים ומשדרים ביומני החדשות עוד סיפור על תקיפה מינית או מעצר נוסף של חשוד בהטרדות מיניות והציבור לא יודע שגם ביניהם יושבים פושעים כאלה בדיוק.

כשעורכים או מפיקים בוחרים לטפל בסיפור הטרדה מינית של מאן דהוא, לעיתים אדם בכיר ומוכר, הם מטפלים בנושא בהרחבה, בפנים צדקניות ודוחקים הצידה או בוחרים להתעלם מסיפורים דומים במקום העבודה שלהם עצמם. לעתים הם האשמים עצמם, לפעמים זהו עמית שלהם.

צילומי מסך של תגובות לכתבתה של שטייף חושפות לפחות שם אחד של עיתונאי בכיר ע', מטרידן מיני סדרתי שרוב הנשים מפחדות להתלונן נגדו:

מקור
http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=348904

קישור נוסף

 הגיע הזמן להפסיק לשתוק

בבקשה בבקשה אני לא רוצה ללכת איתו בבקשה אל תתני לי ללכת

זה היה לפני שנה בדיוק, המחנכת חילקה לנו משוב מקיף על בית הספר, מהאלה עם ה-20 עמודים. כולם ישבו וכתבו, חלק ענו ברפרוף, חלק באמת התרכזו. רציתי לסיים כבר כדי לקבל את השעה החופשית שלי, אבל תמיד הייתה לי נטייה להתייחס לשטויות כאלה ברצינות יתר.

"האם את/ה מרגיש בטוח בבית הספר?". צמרמורת. העיניים היו פקוחות והביטו בדף, אבל הראש כבר היה במקום אחר לגמרי. הרגשתי את עצמי בפינה החשוכה ליד חדר מהחשבים ואותו שם לידי צוחק.

"איכס את כל כך מגעילה", אומר ודוחף אותי בכח למעין שכיבה-ישיבה מוזרה שהכאיבה לי ממש וגרמה לזה שהראש שלי יהיה באיזור של הזין שלו. ניסיתי לזוז. הוא החזיק חזק מידי.

"את כזאת שמנה אני לא מבין איך את מעיזה לצאת מהבית. כושית מכוערת. בטח יש לך פיטמות שחורות ומגעילות. יש לך תחת גדול ודוחה, כושית שמנה".

אני לא באמת כושית, ובכלל, אין לי שום בעיה עם צבע עור כזה או אחר. אבל כשהוא ירק את המילים האלה עלי ככה פתאום זה הרגיש כאילו הוא קילל אותי בקללות הכי מלוכלכות ומזוהמות שקיימות. בכל פעם שהוא התייחס לחלק בגוף שלי במילים החולות שלו הרגשתי את עצמי מתכווצת. לא רציתי שהוא יסתכל עלי, ידבר עלי, יגע בי. רציתי להיות לבושה במאה שכבות, מכוסה, מוסתרת, מוגנת. לא משנה שהיו שלושים מעלות בחוץ.

ניסיתי שוב לקום, לזוז, להתנגד, לנוע. ללא הצלחה. הוא עדיין מחזיק ומזיז אותי לפי רצונו, כאילו הייתי בובה על חוטים. אני משותקת ובכל זאת מנסה, מנסה כמה שהגוף והמוח הקפוא מאפשרים לי. זה לא מספיק. הוא תופס את הציצי. את התחת. מעל הבגדים, מתחתיהם. אני מזיזה אותו אני מנסה להזיז אותו. הוא צועק וההד חוזר אחריו שוב ושוב ושוב. "תפסיקי כבר להתנגד!! תפסיקי להגיד לי שדי את יודעת שאת רוצה את זה יחרמנית, בעוד שנתיים את תבואי אלי על הברכיים ותתחנני לעוד! את תודי לי על זה! תפסיקי!"

התמונה מטשטשת והדף שוב מולי. "האם את/ה מרגיש בטוח בבית הספר?". בטבלה ליד יש תשובות מדורגות, משהו בסגנון של מאד, כן, לפעמים, לא, בכלל לא. מקיפה "בכלל לא" ביד רועדת. מזל שהמשוב אנונימי.

"האם יצא לך להיות קורבן למקרי אלימות בבית הספר?". מנסה להאבק בזכרונות שמציפים אבל זה חזק ממני. זה חזק ממני, ממש כמוהו.

עמדתי בקומת הכניסה עם כמה חברות ושני מורים לשל"ח, ארגנו את הקורס מש"צים הקרוב. הייתי באקסטזה של תכנונים והיה לי יום ממש טוב, מהאלה שאתה מרגיש ששום דבר לא יצליח להרוס. ואז פתאום שמעתי קול באוזן לוחש את שמי. אני לא בטוחה שאפשר לקרוא לזה לחישה בכלל. אפילו הקול שלו היה כל כך אלים, גם כשהוא היה חלש. הסתובבתי בבהלה, לא שמעתי אותו מגיע. הלב קפץ וניהיה קצת קשה לנשום.

"בואי, אנחנו צריכים ללכת". אני לא יכולה ללכת, אני לא רוצה, אלוהים, אני לא רוצה ללכת. יש פה מורים, הוא לא יכול לעשות לי כלום עכשיו הוא לא יכול לגעת בי פה.

"אני לא רוצה ללכת אני מדברת איתם עכשיו". הוא הסתכל בי במבט שהראה לי שטעיתי. במבט שהראה לי שאני עוד אשלם.

"בואי עכשיו, אני צריך לדבר איתך."

"אבל אני באמצע!"

"לא איכפת לי תבואי!" הוא אחז לי בפרק כף היד בכל הכח. זה כאב. ניסיתי להתנגד ולזוז והוא רק משך אותי עוד יותר והכאב התחזק. החברות שעמדו ליד לא חשבו שזה רציני. אפילו המורים היו שקועים בעינייניהם ולא שמו לב.

"מעיין אני לא רוצה ללכת אני רוצה להשאר", לחשתי לחברה. היו לי דמעות בעיניים והידיים רעדו. היא לא שמה לב לכל זה.

"אז אל תלכי..?" היא השיבה לי במבט מבולבל.

"בבקשה בבקשה אני לא רוצה ללכת איתו בבקשה אל תתני לי ללכת". בקושי הצלחתי להשתלט על הדמעות שעמדו להתפרץ מתוכי. היא לא הבינה מה אני רוצה והוא עדיין אחז בי בכח. "בואי כבר!"

ובסוף, בסוף הוא הצליח. ולא עזר לי שהפעם כן ניסיתי להלחם. הוא גרר אותי בכל המדרגות שיש בבית ספר עד לקומה הכי נמוכה הכי קרה הכי חשוכה והכי מבודדת. ואז, אז הוא קיים את ההבטחה שהייתה לו קודם בעיניים. הוא דחף אותי לתוך תא שירותים, נכנס, נעל את הדלת, וגרם לי לשלם. והכחול שנשאר לי על היד השאיר גם כחול בתוך הנפש.

וכל זיכרון זה עוד צלקת ששורפת עם כל צעד שעושים.

החזרתי את המשוב למורה וברחתי מהכיתה. ולאן כבר ברחתי? הרי הבהרנו כבר את זה שבבית ספר לא בטוח. בכל מקום שעברתי חיכתה לי עוד צלקת, עוד זיכרון. ירקה לי בפנים את המשפטים שהוא לחש.

ועכשיו.עברה שנה. עכשיו בשבילו אני כבר לא ממש קיימת, חוץ מהערה סקסיסטית פה ושם.הייתי קטנה כל כך. אני יודעת ששנה זה כלום, אבל הייתי פשוט בן אדם אחר. הייתי תמימה. אף אחד לא נגע בי לפניו. אף אחד אף אחד אף אחד. והוא אמנם שמר על גבולות בתוך האלימות, ולא אנס, ולא הרביץ, ולא, ולא, ולא. אבל הוא בכל זאת הצליח להרוג כל חלק וחלק שהיה חי אי פעם בתוכי.

ולא משנה כמה אני אנסה, אף אחד לא מצליח להבין איך זה שכל כך מעט צילק אותי כל כך חזק.

ולפעמים כשאני נכנסת בשער של בית הספר ורואה אותו עובר מולי, אני עדיין מפחדת. אני מרגישה כאילו הנפש שלי עדיין כלואה באותה קומה חשוכה. ופה זה רק הגוף שנשאר. הגוף השמן והמגעיל שלי.

זה חייב להיות נכון. הרי אפילו הוא אמר.

מקור

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=810709&blogcode=13311349