אובדנות בצה"ל וההכרה בנפגעים
ועדת המשנה למשאבי אנוש בצה"ל התכנסה לדיון המשך שעסק בהכרה באובדנות לאחר השירות, הוריו של גיל פנקינסקי ז"ל, לוחם שייטת ששם קץ לחייו לאחר השירות:"כבר שמונה חודשים לפני השחרור גיל פנה וביקש עזרה, אך לא נעשה עם זה דבר".
יו"ר הוועדה, ח"כ שטרן:"המערכת יודעת להתמודד עם מה שהיא רואה אבל מתקשה עם יכולת הזיהוי והאיתור וזו בעיה מהותית".
ועדת המשנה למשאבי אנוש בצה"ל בראשות ח"כ אלעזר שטרן, התכנסה לדיון המשך שעסק בהכרה באובדנות לאחר השירות. הוועדה ביקשה לבחון את מסקנות וסטטוס מימושן של הועדה לבחינת המענה הניתן לחיילים משוחררים ואנשי מילואים שאינם בשירות פעיל, ששמו קץ לחייהם בעקבות השירות (ועדת אלמוז).
יו"ר הוועדה, ח"כ אלעזר שטרן: "אסור לחשוש שההכרה באלו שנטלו את נפשם היא מתן לגיטימציה לאובדנות. כשמדובר בחיילים שהתאבדו, שברור לנו שיש קשר ישיר בין השירות שלהם להתאבדות - מערכת הביטחון צריכה להכיר בהם. המערכת יודעת להתמודד עם מה שהיא רואה אבל מתקשה עם יכולת הזיהוי והאיתור וזו בעיה מהותית.
בדיון השתתפו הוריו של גיל פנקינסקי ז"ל, לוחם שייטת ששם קץ לחייו לאחר השירות. אימו סיפרה בדמעות כי במהלך שנות שירותו הוא עבר שירות אינטנסיבי במיוחד: פעילות מבצעית מתמשכת, לחימה, כניסות לשטחי אויב, אימונים ממושכים, תקופות עומס גבוה, והיערכות מתמדת למבצעים.
"כשהוא הגיע לתקופת הסיום של השירות, מצבו הנפשי כבר היה קשה מאוד. למרות זאת, הוא המשיך להגיע ליחידה, המשיך להתייצב, המשיך לנסות לתפקד אבל בפנים כבר היה במצב נפשי קשה מאוד.
כבר שמונה חודשים לפני השחרור גיל פנה וביקש עזרה. הוא שיתף, הוא אותת, והוא ביקש שיחה עם פסיכולוג היחידה. השיחה הזו לא התקיימה. לא נעשה עם זה דבר. איש לא חזר אליו.
הוא לא היה אדם שמדבר על מה שעובר עליו. כמו רבים אחרים, גם הוא שמר בפנים. הוא נשא איתו דברים שלא היה נהוג לדבר עליהם. דברים שקשורים לשירות שלו, למה שראה, למה שחווה, למה שנצרב בו.ורק אחר כך, בדיעבד, גילינו שהוא כתב. הוא כתב לעצמו. הוא תיעד. הוא ניסה לתת מילים למה שלא הצליח לומר בקול.
לקראת סוף השירות ההידרדרות כבר הייתה ברורה מאוד. ראינו בלבול, ראינו שינוי, ראינו מצוקה. ואחרי השחרור הכול החריף. הוא השתחרר, אבל לא באמת חזר הביתה. זה כבר לא היה אותו אדם. לא אותו צעיר שמח, חברותי, מוקף חברים, אוהב טיולים, אוהב אנשים, מלא חיים. הוא התרחק מכולם. הסתגר".
אביו של גיל הוסיף: "זה לא היה מקרה שהגיע משום מקום. זו לא הייתה טרגדיה שהופיעה ביום אחד. זו הייתה הידרדרות ארוכה, ברורה, גלויה, כואבת ואפשר היה לראות אותה.
די היה בכך שמישהו אחד היה מרים טלפון גורם אחד שמתקשר, שואל, בודק, מקשיב. ואם מישהו היה עושה את זה, הוא היה שומע. הוא היה מבין מהר מאוד שיש כאן צעיר שנמצא בהידרדרות ממשית. בחור שלא מצליח למצוא את עצמו. בחור שלא מצליח להיחלץ ממה שהוא סוחב איתו. בחור שמתמודד לבד עם מלחמה שלא הסתיימה ביום שהוריד את המדים. אבל אף אחד לא היה שם."
תא"ל עדנה איליה, קצינת משאבי אנוש ראשית אמרה בפתח דבריה: "צה"ל רואה עצמו מחויב מחויבות עמוקה, מוסרית וערכית, לכל מי ששירת בשורותיו ולבני משפחותיהם. המחויבות הזאת אינה מסתיימת ביום השחרור. היא נמשכת גם לאחר סיום השירות, וביתר שאת כאשר מדובר במשפחות שאיבדו את יקיריהן.
אני מבקשת להניח את הדבר הזה בראשית הדברים, משום שכל המענים, הפתרונות והמהלכים שעליהם נדבר כאן נשענים על אותה תפיסת יסוד: אחריות, מחויבות ורצון אמיתי ללוות, לתמוך ולעטוף את המשפחות השכולות. גם מתווה אלמוז, בבסיסו, נולד מתוך אותה תפיסה".
לאחר מיכן הוצגו המסקנות העיקריות של דו"ח ועדת אלמוז, לפיהם לאחר בחינה יסודית ושקילת הדברים בכובד ראש, סברה הוועדה כי לנוכח המעמד הייחודי של "חלל צה"ל", כמעמד השמור למי שהיו חיילים בעת נפילתם, נכון להמשיך ולשמר את ההבחנה הקבועה בדין בין אזרח לבין חייל, וכי אין בנסיבות הפטירה כדי להשפיע על מעמד זה.
לצד זאת, לנוכח ייחודיות התקופה, האתגרים החריגים בפניהם ניצבים משרתי צה"ל במהלך מלחמת "התקומה", וההבנה כי השפעות אתגרים אלה נמשכות גם לאחר תום השירות, מצאה הוועדה לנכון להמליץ על קידום מענה מותאם וייעודי לבני משפחותיהם של חיילים משוחררים ואנשי מילואים שאינם בשירות פעיל, אשר שמו קץ לחייהם לאחר שירותם הצבאי, בהתאם לקריטריונים שפורטו.
המענה המוצע מתבסס על קיומן של נסיבות ייחודיות הקשורות בשירות צבאי משמעותי בתקופת המלחמה, אשר ייבחנו על-ידי ראש אכ"א, על בסיס המלצה של ועדה מיוחדת בסמוך למועד הפטירה ובהתאם לתבחינים קבועים.
במסגרת בחינה זו יישקלו, בין היתר, משך השירות, אופי התפקיד, חשיפה לאירועים חריגים, סמיכות הזמנים לשחרור ונסיבות אישיות ייחודיות. במקרים בהם יימצא כי עשויות להיות קיימות "נסיבות ייחודיות" כאמור, תקבל המשפחה ליווי של נציג מטעם צה"ל, אשר יתמוך במשפחה לאורך ההלוויה, ימי השבעה ולאחריהם. הליווי יתמקד במתן תמיכה, ובמתן הכוונה לצורך פנייה והגשת בקשה להכרה כנספה עקב השירות במשרד הביטחון. בנוסף לליווי המשפחה, יכלול המענה קיום לוויה אזרחית עם סממנים צבאיים בבית עלמין אזרחי.
נציגת היחידה להכרה בזכויות משפחות במשרד הביטחון הסבירה בדיון כי פעולת היחידה נשענת על חוק משפחות חיילים שנספו במערכה, ומכוחו, מרגע שמתקבלת פנייה מבן משפחה בין אם מדובר בחלל, בנכה שנפטר, או באזרח שהמשפחה סבורה כי פטירתו קשורה לשירותו נפתח הליך בחינה מסודר.
כאשר נדרש לכך, ובייחוד במקרי אובדנות, נעשה שימוש גם בחוות דעת מקצועית של מומחה, לרוב פסיכיאטר מייעץ, לצורך בחינת הקשר הסיבתי והערכת מכלול הנסיבות.
היא הוסיפה כי אין "רשימת קריטריונים" סגורה במובן הפשטני של המונח. זו אינה בחינה טכנית של טופס מול רשימת תנאים. זו בחינה מהותית, פרטנית, ומבוססת נסיבות הנעשית בכל מקרה לגופו.
יו"ר הוועדה, ח"ע אלעזר שטרן: "נעשה הכל כדי להוביל להכרה של גיל ז"ל. אנחנו צריכים להיות פה בשביל ההורים. ממקרה בודד אנחנו יכולים להשליך גם על אירועים אחרים וללכת אחורה.
