האיש שעשה ועושה יותר מכולם

מהחלום שנולד עוד בשנת 1998, דרך המקום המוזנח שנגלה לעיניו ב-2021, ועד הפארק שהפך למוקד של זיכרון, התנדבות ואהבת אדם, אל"מ במיל' מופיד עאמר מספר על המסע האישי שלו להגשמת חלום. "כאן יהיה המקום הכי יפה בצפון", הוא אמר לעצמו. היום, כשהמקום כבר משנה את פניו, הוא עדיין מסרב לעצור.

 

יש חלומות שנשארים במשך שנים במגירה. יש כאלה שמחכים לרגע הנכון, ויש חלומות שאדם פשוט מסרב לוותר עליהם. עבור מופיד עאמר, המקום הזה היה חלום במשך כמעט שלושה עשורים.

 

עוד בשנת 1998, כשכיהן כראש מועצה, החל מופיד לקדם את האזור. שכונת היובל הוקמה, הפארק הסמוך נבנה, במקום פעל אמפי, ובמקביל תוכנן להקים כאן פארק. אלא שהשנים חלפו, התפקיד הסתיים, והתוכנית לא הושלמה, אבל החלום נשאר.

 

מופיד: "ב-1998, כשהייתי ראש מועצה, התחלנו את הדברים האלה, אחרי שעזבתי ניסיתי לקדם אותם, אבל לא הצלחנו להשלים את החלום".

 

הקשר של מופיד למקום לא נותק. במסגרת פעילותו הציבורית וההתנדבותית הוא המשיך להגיע אליו, ובמקום אף התקיימו פעמיים אירועי יום החייל הדרוזי, ואז הגיע הרגע ששינה הכול.

 

 

בשנת 2021 הגיע מופיד למקום במסגרת פעילות העמותה, לקראת אירוע הוקרה למערך הרפואה. אלא שהמראה שנגלתה לעיניו הייתה רחוקה מאוד מהחזון שהיה לו בראש. "הגעתי לכאן וראיתי את המקום וקיבלתי פשוט שחור בעיניים", הוא נזכר. "המקום היה מוזנח לחלוטין, והאמפי כאן היה במצב קשה, אז קיבלתי החלטה שאני רוצה להגשים את החלום, אמרתי לעצמי: במקום הזה יהיה פארק, כאן יהיה המקום הכי יפה בצפון".

 

מאחורי הפארק עומד לא רק חזון, אלא גם תפיסת עולם. מופיד מדגיש כי הפעילות נעשית באמצעות העמותה, שמחזיקה במקום, מפתחת אותו ודואגת לתחזוקתו. "במקום מועסקים עובד אחזקה קבוע וגנן, וכאשר נדרש כוח אדם נוסף, מגויסים עובדים לתקופות קצרות. גם המועצה מסייעת, בתחומים כמו חשמל, מים ותשתיות, אנחנו מחזיקים את המקום, מפתחים אותו ודואגים לו, והכול באמצעות תרומות".

 

מופיד: "אני לא מחפש לחזק את העמותה. אני חושב שהעמותה מספיק חזקה. אני כאן כי נושא החיילים הוא בדם שלי, 28 שנים בצבא ומאז ועד היום עם החיילים, כל הזמן הייתי קשור אליהם. גם אחרי הצבא, כשהייתי במועצה, דאגתי לחיילים".

 

בשנת 2003, לאחר שסיים את תפקידו במועצה, היה שותף להקמת הסניף הדרוזי של האגודה למען החייל, מאז הפעילות למען החיילים נמשכת יום יום. "אנחנו מגיעים לחיילים דרוזים ואחרים, מגיעים לכל יחידות צה"ל ולכל הגבולות. זה פשוט בדם שלי".

 

"כשהקמנו את המקום הזה אמרנו: אם כבר יש כאן מתחם כזה, למה שלא נקדיש אותו לזכר מישהו? ואז אמרתי  אנחנו נקדיש את המקום לזכר כל החיילים הדרוזים שנפלו במערכות ישראל, כך הפך המקום עבורו להרבה יותר מפארק. הוא הפך למקום של זיכרון, מפגש והוקרה".

 

לצדו של מופיד פועלת קבוצה של חברי עמותה, המייצגים את הכפרים הדרוזים. מדובר באנשים שמלווים אותו שנים ארוכות ופועלים בהתנדבות מלאה, "אנחנו צמודים יחד מאז 2003, כמעט 23 שנה. יש לי חברה טובים באמת, אנשים שנותנים את הנשמה שלהם לעשייה, הבן שלי צמוד אליי, וגם המשפחה הקרובה מעורבת".

 

העשייה הזו קיבלה משמעות נוספת ב-7 באוקטובר ובמהלך המלחמה. עם פרוץ המלחמה, הכפר חורפיש לא פונה למרות הקרבה לגבול.

 

מופיד: "אני לא נלחמתי במסגרת הצבא, אבל במסגרת העמותה רצנו ודחפנו ציוד ומצרכים לחיילים בעמדות הקדמיות. חיילים הגיעו לכאן בלי מדים ובלי ציוד. אנחנו סיפקנו להם הכול, ציוד, ארוחות וכל מה שהיה צריך, והמשכנו בכך לאורך כל המלחמה".

 

"אני בדם שלי, אוהב לעשות טוב לאנשים ולגרום לאנשים להרגיש טוב". מופיד מספר כי לא פעם שואלים אותו מדוע, לאחר הפרישה, הוא עדיין רץ ממקום למקום, משקיע זמן ואנרגיה ופועל ללא תמורה, מופיד עונה: "מה שאני מקבל זה תחושת סיפוק נפשי. כשאני רואה אנשים שמגיעים לכאן, נהנים, מחייכים ומשתמשים במקום, זה עושה לי טוב בלב. מזה אני נהנה".

 

מבחינתו של מופיד, הפארק הוא חלום שנמצא עדיין בתהליך הגשמה. "היד נטויה ויש עוד הרבה מה לעשות".

מופיד: "אני מזמין את כל עם ישראל לבוא וליהנות מיום ההוקרה לחיילים הדרוזיים ומשרתי זרועות הביטחון שיתקיים בפארק. אני מאמין שהיום הזה ייתן הרבה לכולנו, גם למי שיגיע לכאן וגם למקום עצמו".