האם הומור הוא מנוע הצמיחה הבא של מערכת החינוך?

מחקר חדש מציע כי צחוק והומור אינם רק דרך להעביר את הזמן בכיתה, אלא כלי שעשוי להשפיע על למידה, חוסן והתפתחות מוחית. ד"ר שי גלבר, חוקר הומור יישומי, סבור שהשאלה כבר אינה האם יש מקום להומור בחינוך, אלא כיצד מטמיעים אותו נכון מערכת החינוך רגילה למדוד ציונים, הישגים ותוכניות לימודים. אך מחקר ודיון מקצועי ההולכים ומתרחבים בעולם מבקשים להציב במרכז גורם אחר, כמעט מפתיע: הומור.

 

עבודתה של חוקרת התפתחות הילד ד"ר Jacqueline Harding, שפורסמה לאחרונה לצד ספרה The Brain That Loves to Laugh,  מציגה תפיסה שלפיה צחוק והומור אינם תופעה שולית או "פרס" בסוף שיעור, אלא מרכיב בעל משמעות ממשית להתפתחות ילדים וללמידה. לפי Harding, הומור עשוי להרגיע את מערכת העצבים, להפחית הורמוני לחץ וליצור תנאים המאפשרים למוח להיות פתוח יותר לקליטת ידע ולהתמודדות עם אתגרים.

 

המחקר נשען על שילוב של מחקר אמפירי וסקירת ספרות בתחומי ביולוגיה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה, ומציע כי צחוק מפעיל מנגנונים מוחיים הקשורים לזיכרון, יצירתיות ונוירופלסטיות. Harding אף מעלה שאלה ישירה כלפי מערכות החינוך: האם יש די מקום להומור בתוך תהליכי ההוראה?

 

ד"ר שי גלבר, חוקר הומור יישומי ומחבר הספר "צחוק צחוק אבל ברצינות 2", רואה בדיון הזה נקודת מפנה. "הרבה שנים התייחסו להומור בבית הספר כמעט כהפרעה", אומר גלבר. "אבל יותר ויותר מחקרים מצביעים על כך שכיתה בטוחה, מחייכת ופחות מאוימת, איננה פחות רצינית, אלא לעיתים דווקא יעילה יותר ללמידה".

 

לדבריו, חשוב להבחין בין הומור אקראי לבין תפיסה מקצועית. "לא מדובר במורה שמספר בדיחה אחת כדי לשבור את הקרח. הומור יישומי הוא שימוש מודע בכלים של שפה, הפתעה, משחק ותקשורת כדי להפחית מתח, לחזק קשרים ולהפוך ידע לנגיש יותר. זו לא קומדיה בכיתה, זו פדגוגיה".

 

 Harding עצמה טוענת כי הומור עשוי להפחית עומס קוגניטיבי ולהפוך מידע מורכב ל "לעיס" וזכיר יותר. לדבריה, למידה מתקיימת טוב יותר כאשר ילדים חשים בטוחים רגשית ופועלים בסביבה שאינה נשלטת על ידי מתח.

 

עבור גלבר, הדברים מקבלים משמעות מיוחדת בישראל של השנים האחרונות: "אנחנו מלמדים ילדים בתקופה של אי ודאות, עומס רגשי ולעיתים גם חרדה מתמשכת. במציאות כזו, אי אפשר לדבר רק על חומר לימוד ולהתעלם מהמצב הרגשי שממנו הילד מגיע לכיתה. הומור איננו בריחה מהמציאות, אלא דרך לעבד אותה". הוא מדגיש כי אין הכוונה להפוך את בית הספר למופע בידור.

 

"יש הבדל בין בידור לבין הומור חינוכי. המטרה איננה להצחיק בכל מחיר, אלא לייצר חיבור, סקרנות ותחושת מסוגלות. הומור נכון עשוי לעורר קשב, לעודד השתתפות ולחזק זיכרון. הומור לא נכון עלול לעשות בדיוק את ההפך. לכן צריך ללמוד אותו ולהטמיע אותו באופן מקצועי".

 

מחקרים נוספים שצוטטו בעקבות עבודתה של Harding מצביעים על כך שהומור בכיתה עשוי לחזק קשב, זכירה והבנה, במיוחד כאשר הוא קשור ישירות לחומר הנלמד ומופעל באופן מותאם לגיל ולסיטואציה .אולי משום כך, השאלה שמתחילה לעלות כעת איננה רק כיצד משפרים ציונים, אלא כיצד בונים סביבת לימוד שמאפשרת לילדים ללמוד באמת. ואם הומור מסוגל לחזק חוסן, קשר אנושי ופתיחות מחשבתית, ייתכן שהוא איננו רק תבלין במערכת החינוך, אלא מנוע צמיחה שעדיין לא קיבל את המקום הראוי לו.