הנזק של האמונה הזו גדול מכפי שנראה. אנשים שמשוכנעים שאין להם דמיון נוטים שלא להציע רעיון בישיבת צוות, לא לכתוב, לא לנגן ולא להמציא משחק לילדים בערב גשום. המשפט "יצירתיות זה לא בשבילי" נשמע כמו תיאור של עובדה, אבל בפועל הוא החלטה שמונעת ניסיון. כדאי לבדוק מה עומד מאחוריו.

האם יצירתיות היא כישרון שנולדים איתו?

המיתוס הראשון גורס שהיכולת ליצור היא תכונה קבועה, כמו צבע העיניים. מי שקיבלו אותה יצירתיים לכל החיים, ומי שלא יכולים רק להעריך מרחוק. התפיסה הזו נוחה, כי היא פוטרת מהצורך לנסות. היא גם מתעלמת מכך שאנשים שנחשבים מוכשרים מאוד השקיעו לא פעם שנים בתרגול לפני שמישהו שם לב אליהם.

כישרון אכן קיים, ויש אנשים שמגיעים לתחום מסוים עם נטייה טבעית. אבל חשיבה יצירתית בנויה מכמה מרכיבים שאפשר לאמן: סקרנות, היכרות עם תחומים שונים, נכונות לטעות ויכולת לחבר בין דברים שלא נראים קשורים. ואפשר לחזק כל אחד מהם בתרגול.

ההבדל בין שתי הגישות מורגש בעיקר כשנתקלים בטעות. מי שמאמינים שיצירתיות היא מתנה רואים בכל רעיון כושל הוכחה לכך שהיא חסרה להם. מי שרואים בה מיומנות מתייחסים לאותו רעיון כשלב בדרך. הגישה השנייה מאפשרת להמשיך לנסות, ומתוך הניסיון החוזר נולדים לאט רעיונות טובים יותר.

ספונטניות לא נולדת מתוך כלום

המיתוס השני מציג את הספונטניות כקפיצה לריק: רגע של הברקה טהורה, בלי הכנה ובלי בסיס. בפועל, תגובה ספונטנית טובה שואבת ממאגר שנבנה לאורך זמן. היא נראית מיידית, אבל מאחוריה עומדים ניסיון, היכרות עם החומר ותרגול שחזר על עצמו פעמים רבות.

נגני ג'אז הם דוגמה מוכרת. סולו מאולתר נשמע חופשי לגמרי, אבל הוא נשען על היכרות עמוקה עם ההרמוניה, עם הכלי ועם שירים שהנגנים מכירים בעל פה. החופש מתקיים בתוך מסגרת. בלי המסגרת האילתור היה מתפרק לרעש, ובזכותה הנגנים יכולים להגיב זה לזה בזמן אמת.

סטנדאפיסטים שמגיבים להערה מהקהל מדגימים מרכיב נוסף: הקשבה. בדיחה שהוכנה מראש נשמעת לעיתים מדוקלמת, וקהל יכול לזהות את זה. מה שמצחיק לעיתים קרובות הוא תשובה למה שנאמר באותו ערב, באותו טון, מאותו אדם. הניסיון על הבמה מספק את הכלים, אבל רק תשומת לב מלאה לרגע מאפשרת להשתמש בהם נכון.

אנשים שרוצים להבין איך ספונטניות נלמדת מגיעים לעיתים לעולם התיאטרון. שם, אילתור, או אימפרוביזציה, הוא תחום עם היסטוריה ארוכה. אחת הדוגמאות המוכרות היא הקומדיה דל ארטה באיטליה של המאה ה-16, שבה להקות הופיעו על פי תקציר עלילה ואילתרו את הדיאלוגים בעזרת מאגר קטעים ובדיחות ששיננו מראש. במאה ה-20 פיתחו ויולה ספולין וקית' ג'ונסטון שיטות הוראה שלמות לאילתור. המקורות האלה מראים שגם על הבמה, התגובה המהירה נשענת על כללים ועל תרגול.

יצירתיות שמורה לאמנים?

המיתוס השלישי מצמצם את היצירתיות לאמנות: ציור, שירה, מוזיקה. לפי התפיסה הזו, מנהלת חשבונות שמוצאת דרך חדשה לסדר דוח מסובך, או מנהל עבודה שמוצא פתרון לא שגרתי לתקלה באתר בנייה, אינם יצירתיים. אבל שניהם עושים בדיוק את מה שחשיבה יצירתית דורשת: מחברים דברים קיימים בדרך שלא נוסתה קודם.

פתרון בעיות בעבודה הוא אחד התחומים שבהם החשיבה הזו נדרשת באופן יומיומי. ארגונים מדברים הרבה על חדשנות, ולעיתים מתכוונים רק לפריצות דרך גדולות, כמו פיתוח הטפטפת בישראל בשנות ה-60. בפועל, חלק גדול מהשינויים בארגון קטנים בהרבה: טופס שהתקצר, תהליך שהתייעל, שיחה קשה עם לקוח שנפתרה בדרך לא צפויה.

גם בבית אפשר למצוא אותה בכל פינה. הורים שממציאים סיפור לפני השינה, מארחים שמרכיבים ארוחת שישי שלמה כשמגיעים אורחים בלי הודעה מוקדמת, ואנשים שמסדרים מחדש דירה קטנה כדי שתיראה מרווחת יותר. מעטים מהם יקראו לזה אמנות, ובכל זאת הם משתמשים באותם כלים שמשמשים ציירים וכותבים.

לכן, במקום לשאול אם יש לנו כישרון אמנותי, אפשר לשאול באילו מצבים כבר יצא לנו להמציא פתרון. אצל אנשים רבים הרשימה ארוכה יותר ממה שנדמה, והיא נקודת פתיחה טובה יותר מכל מבחן.

האם צריך לחכות להשראה?

המיתוס הרביעי הוא הדימוי של היוצר שמחכה למוזה, המוכר מסרטים ומספרים. הוא רומנטי, אבל הוא מתאר רק חלק קטן מהתהליך. יוצרים רבים, מתחומים שונים, מתארים עבודה לפי שגרה קבועה, גם בימים שבהם אין שום ניצוץ. יש יוצרים שמתארים את ההשראה כמשהו שמגיע באמצע העבודה ולא לפניה.

הסבר אפשרי אחד לכך הוא שרעיון חדש נולד מחיבור בין פיסות מידע, וכדי שהחיבור יקרה, המידע צריך להיות זמין בראש. אנשים שעוסקים בנושא באופן קבוע, קוראים עליו, מנסים ונכשלים, יוצרים את התנאים לרגע שבו משהו מתחבר. הרגע הזה נראה פתאומי, אבל קדמה לו עבודה.

בשיחות על השראה עולה לעיתים קרובות הרעיון שהופיע במקלחת או בהליכה. הרגעים האלה אמיתיים, ובדרך כלל גם הם מגיעים כשהנושא כבר מעסיק את המחשבה. מי שמחכים רק להם, בלי לעבוד על הנושא בשאר הזמן, עלולים לחכות זמן רב.

יש גם צד מעשי לעניין. התחלה קטנה, כמו כמה דקות של כתיבה חופשית או סקיצה מהירה בלי מטרה, מורידה את הלחץ מהתוצאה. ברגע שהעבודה התחילה קל יותר להמשיך אותה, ולעיתים קרובות הרעיונות מגיעים רק אז.

מה חוסם רעיונות?

אם מדובר במיומנות, כדאי להכיר גם את מה שעוצר אותה. אחד החסמים המוכרים הוא שיפוט מוקדם. רעיון שנפסל בשנייה שבה עלה לא מקבל הזדמנות להתפתח, וכך גם הרעיונות שהיו יכולים לצמוח ממנו. השיפוט הזה יכול להגיע מהסביבה, ולעיתים קרובות הוא מגיע מבפנים, בצורת ביקורת עצמית שקטה.

שיטות כמו סיעור מוחות מנסות לטפל בבעיה הזו בכך שהן מפרידות בין שני שלבים: קודם מעלים רעיונות בלי לבקר, ורק אחר כך בוחרים ביניהם. ההפרדה נשמעת פשוטה, אבל היא דורשת הקשבה אמיתית לרעיונות של אחרים ונכונות לפתח אותם במקום לחפש בהם פגם.

מעבר לשיפוט, כמה חסמים נוספים חוזרים במצבים רבים:

השוואה מתמדת: מדידה של כל טיוטה מול עבודות מוגמרות של אחרים, במקום מול הטיוטה הקודמת.

חיפוש תשובה אחת נכונה: הרגל מבית הספר שמקשה לראות שלבעיה יכולים להיות כמה פתרונות טובים.

לוח זמנים צפוף: יום שבו כל שעה מתוכננת לא משאיר מקום לשיטוט, לשעמום ולמחשבה חופשית.

פחד מכישלון גלוי: החשש שרעיון לא מוצלח ייזכר לאורך זמן, ולכן שתיקה בישיבה נראית בטוחה יותר.

חלק מהחסמים האלה קשורים לסביבה ולא לאדם. צוות שבו כל הצעה זוכה מיד לרשימת חסרונות עלול ללמד את חבריו לשתוק, גם כשיש בו אנשים עם רעיונות רבים. בצוות כזה, שאלה פשוטה כמו "מה עוד אפשר לעשות כאן" יכולה לפתוח את הדיון. גם המסגרת משפיעה: יש אנשים שמעלים רעיונות בקלות בשיחה אישית ושותקים מול חדר מלא.

האם יצירתיות נעלמת עם הגיל?

המיתוס האחרון קובע שהדמיון שייך לילדים. ילדים אכן ממציאים עולמות שלמים בקלות ולא מתביישים לשאול שאלות מוזרות. עם השנים מצטברים הרגלים, חששות ותפקידים, והחופש הזה מצטמצם אצל אנשים רבים. אבל הצטמצמות היא לא היעלמות, והיא גם לא גזירת גורל.

לגיל יש גם יתרונות ביצירה. ניסיון חיים וידע שנצבר בעבודה ובתחביבים מספקים חומר גלם לחיבורים חדשים. היצירה של אנשים בוגרים עשויה להיות שקטה ופחות פרועה, אבל לעיתים גם מעמיקה יותר, מפני שהיא נשענת על הבנה רחבה של ההקשר.

הדמיון לא נעלם, אבל הוא צריך הזדמנויות כדי לפעול. תחביב חדש, לימוד של תחום לא מוכר או אפילו מסלול הליכה אחר בבוקר יכולים להחזיר את הסקרנות. כמו בכל מיומנות, גם כאן לתרגול יש השפעה גדולה.

דרך נוספת היא לחזור למשחק. ילדים לומדים דרך משחק, ומבוגרים רבים מוותרים עליו מתוך תחושה שזה לא רציני. משחקי קופסה, חידות, כתיבה משותפת עם הילדים או סיפור שממציאים יחד בנסיעה ארוכה מחזירים את ההרגל לחשוב בלי תשובה ידועה מראש. אף אחד מהם לא מחייב כישרון מיוחד, רק נכונות להיראות קצת מגוחכים.

לסיכום

יצירתיות אינה תכונה ששמורה למעטים, והיא לא מחכה רק לאמנים או לרגעי השראה. היא נשענת על תרגול, על סקרנות ועל נכונות לטעות, ואפשר לפתח אותה בכל גיל. גם הספונטניות, שנראית כמו קפיצה לריק, נבנית מניסיון ומהקשבה. ובמקום המשפט "יצירתיות זה לא בשבילי", אפשר לשאול שאלה מעשית יותר: מאיפה מתחילים לנסות.